השבוע הבנתי סופית שאת המבט ההוא שתיארתי בפוסט הקודם אני כבר לא אראה בחיים.. ומה שיותר עצוב זה שבמקום זה אני אקבל מעכשיו מבט של תיעוב, גועל, חוסר ההערכה. זה מה שהכי כואב... הבן אדם שאני הכי מעריכה, הדעה שלו הכי חשובה לי כבר לא מסוגל להסתכל עליי בלי להיגעל. והדיבור הרך, הנעים, האוהב כבר לא קיים. 

לא אכפת לי שכבר לא נהיה ביחד אבל תמיד היה לי חשוב שיהיה לי איזשהו ערך בעיניה. וכל כך כואב לגלות שזה כבר לא ככה. שפגעתי בה בצורה כל כך קשה שהיא לא מסוגלת לדבר איתי, להסתכל עליי??

אחרי שיחה מאוד ארוכה הצלחתי להודות ששיקרתי, שמבחינתה זו בגידה. 

זו לא הייתה הכוונה שלי, לא לשקר לה ובטח שלא לפגוע בה. מאז ומתמיד הדבר שהיה הכי חשוב לי זה שהיא לא תפגע בטח שלא ממני. ואחרי כל הפעמים שאמרתי את זה ועשיתי כל מה שאני יכולה כדי שזה לא יקרה. זה קרה. פגעתי בה. ולא סתם, לא קצת. הרבה, קשה.

איבדתי את החברה הכי טובה שלי, הבן היחיד שמכיר אותי באמת, שמבין אותי תמיד.

"את צודקת" אמרתי לה. לא היה לי יותר מה להגיד.. "שיקרתי, אבל לא התכוונתי לפגוע בך, באמת חשבתי שאני פועלת בצורה הכי טובה כדי שלא תיפגעי"

בסופו של דבר הבנתי שלא שיקרתי גם לה, שיקרתי לעצמי. לא רציתי להודות שמה שהיא אומרת, שיש לי רגשות כלפי מישהי אחרת, זה נכון. לא רציתי להרגיש משהו כלפי מישהי אחרת. אבל בסופו של דבר פעלתי בדיוק אחרת. הרגשתי כל כך אבודה, מתוסכלת, מבובלבלת שברחתי, נרחתי למקום שהיה לי קל, בלי לדבר על יותר מדי דברים, בלי לנתח. ברחתי למשהו קליל, חשבתי שזה מה שאני צריכה לעשות, שזה יותר טוב. 

זה נוראי, פשוט נוראי העניין הזה שבני אדם, כולל אני, אף פעם לא מרוצים ממה שיש להם. תמיד חושבים שאולי אנחנו מפספסים משהו יותר טוב ואז בעצם אנחנו מאבדים את הדבר הכי טוב שהיה לנו. 

כמו שפסנג'ר אומר:

well, you only need the light when it's burning low

only miss the sun when it starts to snow

only know you love her when you let her go

only know you've been high when you're felling low

only hate the road when you're missing home

only know you love her when you let her go

and you let her go.

עצוב אה?

גם אני חושבת. להבין כמה חסר לך מישהו או משהו רק כשאין לך אותו זו טעות ענקית. 

תעריכו את האנשים שסביבכם, אלה שנמצאים שם תמיד, לא משנה מה. אלה האנשים ששווים את זה.

אל תקחו אף אחד ושום דבר כמובן מאליו

ואל תשקרו! גם להסתיר זה שקר. תיהיו אמיתיים עם עצמכם כדי שתוכלו להיות אמיתיים עם הסובבים אתכם 

שקרים רק מסבכים דברים זה מה שאני למדתי. באיחור די גדול ובהפסד רב. אבל לפחות אני יודעת שזה לא יקרה שוב.

אם תהיה לי שוב ההזדמנות לאהוב ולהיות נאהבת כמו שהיה אני לא אחזור על אותם טעויות.

נשבעת.

לפעמים יש דברים שממש הייתי רוצה לעשות ולהגיד ופשוט אין לי אומץ לעשות אותם אז אני מדמיינת, כותבת תסריט קצר וחולמת בלילה איך אני מוציאה את זה לפועל.. אבל במציאות? לא קורה... אולי יום אחד אני אעשה אותם.. בינתיים הנה אחת:

דנה (אקסית), אלון (החבר הכי טוב לשעבר) ורועי (בן הזוג שלא יצא לי להכיר של החבר הכי טוב לשעבר) יושבים בפאב השכונתי

אני וליאור (החברה הכי טובה שלי) מגיעות גם כן לאותו פאב. אני רואה אותם והולכת לכיוונם. נעמדת ליד כיסא פנוי בשולחן שלהם ושואלת:

"פנוי?"

כמובן שהם לא עונים, בהלם.

"יופי" מתיישבת. "אז מה קורה?" 

אלון עושה פרצוף של מה נראה לך שאת עושה.

בפנייה לרועי: "היי, אני רוני, אני לא יודעת אם שמעת עליי אבל פעם הייתי חברה די טובה של שני אלה", מצביעה על דנה ואלון. 

שוב, הפעם בפנייה לדנה: "היי, מה שלומך? הכל טוב?" 

דנה: "כן, הכל טוב"

אני: "את יודעת דנה, את צודקת. זו הייתה טעות שדיברנו. לא יודעת מה חשבתי לעצמי.. כנראה חשבתי שאנחנו, לא סליחה, את, יותר בוגרת. אבל גם חשבתי שאלון יותר בוגר. כנראה טעיתי לגבי שניכם"

דנה: "רוני, תפסיקי. מה את רוצה?"

אני: "מה אני רוצה? וואו זו שאלה טובה. אני רוצה הרבה דברים. אני רוצה להצליח בלימודים, אני רוצה למצוא בן זוג. אבל יודעת מה דנה? יותר מהכל הייתי רוצה שתתבגרו"

אלון: "שאנחנו נתבגר? כי מה שאת עושה עכשיו מאוד בוגר"

אני: "לפחות אני לא בורחת מלהגיד מה שאני חושבת ומרגישה ופשוט מוחקת אנשים מהחיים"

אלון: "אני מחקתי אותך כי התנהגת כמו מטומטמת וזה לא התאים לי"

אני: "לא אלון, אני התנהגתי כמו עצמי ולא כמוך. כל עוד הייתי מיני מי שלך היה לך סבבה. ברגע שפיתחתי לעצמי אישיות משל עצמי אז זה כבר לא התאים לך"

אלון: "אישיות משל עצמך?? את נגררת אחרי אנשים ונהיית כמוהם"

אני: "ולא חשבת שאולי אני בעצם תמיד הייתי קצת כמוהם ופשוט ריסנתי את עצמי כי היה לי חשוב לקבל את האישור שלך כל הזמן?! אז די! באיזשהו שלב נמאס לי וכבר לא היה לי אכפת מה אתה חושב. אבל אתה יודע משהו? הבנתי משהו מאוד חשוב בחצי שנה האחרונה. אני הרבה יותר בוגרת ממך. אני ידעתי שהקשר שלנו כבר לא היה כפי שהיה פעם אבל אני קיבלתי את זה שאני משתנה ובהתאם לזה גם מהות היחסים בין אנשים משתנה. אבל זה שלא היינו קרובים כמו פעם לא אומר שאתה צריך למחוק אותי ולהתעלם ממני לחלוטין. זה פשוט טיפשי"

אלון: "בעיניך זה טיפשי. אני לא יכולתי לסבול את ה"אני" החדש שלך. את חזרת 5 שנים אחורה"

אני: "אלון, אתה מדבר שטויות. אם היה לך קצת יותר אכפת ממני והיית קצת יותר מתעניין וקצת יותר פתוח היית מבין דברים אחרת, אבל זו כבר בעיה שלך. אני איתך סיימתי. אתה פגעת בי בצורה כזאת שאף אחד לא עשה. ותאכלס? טוב לי עכשיו, לא מעוניינת יותר להיות בצל שלך. ואת דנה? תמיד יהיה לי אכפת ממך. ומתסכל אותי שאת חושבת עלינו שאנחנו כל כך חלשות שאנחנו לא יכולות לדבר."

אני בפנייה לרועי: "רועי, אני מצטערת שכל זה קרה מולך, מאוד הייתי שמחה להכיר את מי שיוצא עם אלון כי אני באמת חושבת שמגיע לו להיות מאושר ושיהיה לו מישהו שאוהב אותו וממה שהבנתי אתם מאוד אוהבים אחד את השני ואני מאוד שמחה. שמחתי להכיר אותך. אלון, דנה, היה נעים לראות אתכם. להתראות"

מסתובבת והולכת בחזרה לליאור

אני: "בואי נלך למקום אחר"

ליאור: "טוב, הכל בסדר?"

אני: "בערך, הרבה זמן רציתי להוציא את זה אבל זה עדין כואב"

ליאור: "אני יודעת.. יהיה בסדר, בואי"

אני מסתובבת פעם אחרונה להסתכל עליהם, אלון ורועי ממשיכים בשלהם נראים כאילו לא אכפת להם ודנה נותנת לי את המבט הזה, המבט שהתאהבתי בו ואני יודעת. באותו רגע שלא היינו צריכות לדבר השבוע..

טוב זה פחות או יותר איך שדמיינתי את זה. אני יודעת פנטזיה. כי אני לא יכולה באמת לדעת מה הם יענו, איך, מתי והמבט הזה... לא נראה לי שאני אי פעם אראה אותו שוב. 

השאלה.. אני רוצה? או שאולי זה סתם געגוע להרגשה להיות נאהבת.. 

לילה טוב.