היפופותומונסתרוססקוויפדאליאופוביה

גלגלתי שיר

וכמו עם טאבק

לקקתי את הנייר עם הלשון,

על מנת,

שיסגר היטב ,

באמצעות החלקיקים שלי,

ועל מנת,

שלא יברח

עם העשן.

גלגלתי שיר.

הנחתי לו להרעיל אותי

מבפנים.

מצאתי בו רגיעה מפוררת.

כשנשמתי ממנו פנימה

גמרתי אותו מבחוץ,

ורציתי תוך כדי

להריח את כתמי העופרת

על אצבעותיי,

חשבתי,

הלא זה הריח של הריקבון?

כאשר גמרתי

זרקתי אותו ממני

ובלי להביט

דרכתי עליו

שימעך.

אני אוהבת להעלם

מול דפנות הקיום שלי

לגסוס מול ההשתקפות שלי

באישון העיניים שלכם.

נפרדת כל יום מאיבר אחר

או מרגש שכבר לא יורגש

נפרדת ממה ששכחתי

וכבר לא אזכר

וממה שכבר לא אשכח.

אני אוהבת לרוץ

להיפרד מעצמי בכל צעד

להעיף את עצמי מעצמי

להגיע לסף היכולת.

אני גוססת מול ההשתקפות שלי

האמת שכבר לא מעט שנים

מול אישון העיניים שלכם,

ובכל זאת,

אתם עדיין לא

רואים.

נותרו לו שבעה צעדים

עד שיגיע לשערי הגהנום

ועדיין הוא ממלמל לעצמו

חזרה בתשובה.

ואיזו מן שאלה בכלל הייתה לו?

נותרו לו חמישה צעדים

הוא עוצם את עיניו

כדי להסתיר את החשכה

שבדרכו.

ריח גופות מחלחל לאפו

או צחנה צבעונית מדממת

הוא ניצב מול שער הגהנום

ועוד נאחז בתקווה למחילה.

הוא יושב במדור הרביעי

כאן לא יוכל עוד לישון

המראה היא כותלי הגהנום

והוא עירום.

אין ריח של גופות

רק ריח הנצח הרקוב

והוא עוד מוסיף לקרוא לאלוהים

שוב

ושוב

ושוב