מאיה מתעצבנת

אתמול צפיתי בפרק של הסדרה הכי טובה בטלוויזיה, מחוברים.

. כן, לדעתי היא הסדרה הכי טובה על המסך שלנו כרגע כי היא הכי פשוטה והכי אמיתית.

לקחו אנשים כמו כולנו, עם רגשות מחשבות, ושאר ירקות, תקעו להם מצלמה בידיים ונתנו להם לקשקש את עצמם לדעת. רעיון פשוט גאוני.

הרי זה ידוע שבני האדם נורא אוהבים לדבר, ולא תמיד יש להם אוזן קשבת.

 אז במאי אחד ושאר עובדי התוכנית המציאו להם אוזן קשבת בצורת מצלמה, שמה שיפה בה, זה שהיא לא שופטת, היא לא תאמר מילה. גם אין לה הבעות פנים שיכולות להתפרש כך או אחרת, ולכן מותר להגיד הכול ללא צנזורה, או מחשבה תחילה. זה שזה גאוני כבר אמרתי?

העניין הזה של ללא מחשבה תחילה, היא גם הסיבה שהחלטתי לכתוב על הסדרה, כי נחשו מה? גם כאן מצאתי על מה להתעצבן!

כן חברים, מה שמעצבן אותי הפעם, או יותר נכון מי שמעצבן אותי הפעם הוא דרור רפאל שהחליט לצאת מהארון, שזה יפה מאוד, אבל הוא שכח בדרך להוציא גם את הראש מתוך הישבן.

כן, אולי זה ביטוי קצת וולגרי, אבל אין לי דרך אחרת לתאר את התנהגותו, האגואיסטית, שלא רואה אף אחד ממטר, את דיבורו המתבכיין ובעיקר לא קולט אוי כמה שהוא לא קולט.

אז למי שלא מכיר את הסדרה, או קרא את הכתבה בעיתון הנפוץ במדינה, או סתם חי מתחת לסלע, או פשוט לא מתעניין (גם זה מותר) הסיפור הוא כזה: דרור רפאל מגיש ברדיו נשוי פלוס שתיים, החליט לפני זמן מה להתנסות ולהיות עם בחור צעיר, ולחיות את חייו כהומו.

במשך שנה וחצי לפי עדותו הוא והבחור הצעיר התראו, והסתובבו כזוג מאוהב וחסר דאגות.

הכל טוב ויפה, אבל, בדיוק באותה התקופה שמר רפאל נורא אהב את הפרפרים שבבטנו, ואת מושא אהבתו החדש, נחשו מי נשארה מאחור והייתה צריך להתמודד עם הכאב וההשפלה?

על הכאב של אשתו אינני יכולה לכתוב, פשוט משום שאיני יכולה לתאר איך היא הרגישה, או בטח עדיין מרגישה כי לפי מה שקורה כרגע בסדרה, ניכר כי יש בה כעס רב, שהיא מסרבת להוציא ורק מתחמקת באלגנטיות מהנושא הכה כאוב.

. כואב לי עליה מאוד, כי היא חיה בעולם מאוד לא בטוח, עם "גבר" מאוד לא אוהב, זאת אומרת, הוא אוהב, אבל בעיקר את עצמו.

ומה הוא בעיקר אוהב בעצמו? את תחושת הקורבנות. וזה מה שמרגיז אותי בכל העניין הזה.

הוא זה שבגד,

הוא זה שבמשך שנה וחצי לא ראה אף אחד ממטר

הוא זה ששבר לאשתו את הלב לרסיסים

ועדיין איכשהו הוא המסכן בכל הסיפור הזה.

גם אחרי שהסיפור בינו ובין הבחור הצעיר כביכול נגמר (הם עדיין מתכתבים ומתראים כך הראו בסדרה) הוא עדיין לא רואה אף אחד ממטר, לא מבין את הכאב של הסביבה, ובעיקר לא מתנצל!

ולמה הוא הפך את עצמו לקורבן של הנסיבות?

כי מארינה (אשתו) לא מוכנה לקבל אותו בחזרה. והוא המסכן לא מבין למה, הרי זה נגמר, לא? זהו, זה היה שנה וחצי ונגמר כך הוא מעיד.

. אבל כל מי שמסוגל לראות מעבר למילים המדוברות מבין יפה מאוד שזה לא נגמר אצלו וגם לא נגמר בגללו.

זה נגמר כי המאהב שלו סיים את זה, וכאשר מר רפאל הבין שהוא נשאר קירח מכאן ומכאן, הוא חזר הביתה כברירת מחדל בלבד!

וזאת הסיבה לכך שמארינה, לדעתי לא צריכה לקבל אותו בחזרה לעולם.

היא אולי לא אומרת את זה במלים אבל זה כל כך ניכר בעיניה, שהיא יודעת שהיא רק ברירת מחדל, וברגע שהבחור הצעיר שדרור כה כמהה אליו ישרוק, הוא ירוץ בחזרה כמו כלבלב אבוד.

הוא משחק בשני הצדדים ורק מחכה שאחד מהם יתפוס, לא משנה מי, העיקר שהאגו שלו יסופק.

האיש הזה כל כך עסוק בעצמו, ובהחלטה שלו לא להחליט, שהוא לא קולט כמה כאב יש בסביבתו הקרובה, העיקר שיהיה לו איזה שעשוע להתעסק בו, פעם פה, ופעם שם.

כמה כיף לגור בדרורלנד, לא ממש צריך להחליט, רק לחכות שיחליטו בשבילך, לא משנה מי, העיקר שהם יחליטו, שהאחריות והאשמה לא תיפול עליו. אין מה להגיד, האיש גאון.

אני מניחה שבגלל שהוא בחר לחשוף את חייו האישיים מול כל עם ישראל, לי יש את הזכות ולהעביר ביקורת. היא אולי חריפה, ואולי לא נעימה, אבל אני שלא כמוהו עומדת מאחורי המילים שלי, ונאמנה להם עד הסוף.

בימים האחרונים אני פשוט לא מצליחה לכתוב, בכל פעם שאני רואה את המספר שנראה לי אסטרונומי של החיילים שנהרגו (נכון להיום 28) בכל פעם שאני שומעת שחיילנו, יקירינו, הלכו להילחם בשבילנו, ולא חזרו. בכל פעם שאני מבינה כמה בתים עכשיו בישראל שבורים ומדממים מבכי, זה פשוט לא נתפס.

כמה כואב לי על החיילים האלה שבזכותם, בזכות זה שהם סיימו את חייהם, אני חיה את חיי בשקט יחסי וכותבת עליהם כאן, בפינה הקטנה שלי במחסן. למה יחסי?

כי השקט הוא לא אמיתי, כאשר אנו מודעים למה שמתחולל שם, ועד כמה הם נלחמים עבורנו, כדי שנוכל לבשל בשקט, וללכת לבתי קפה, ולהצגות, ולסרטים, ולתכנן תוכניות שבועיות או יומיות, וכו' השקט הוא יחסי, כי כואב לי גם על אלה, שהם מתוכנו, הקוראים לעצמם ישראלים ויהודים, ועם זאת, מגנים את הפעולות שהחיילים האלה עשו, שגרמו להם לסיים את חייהם.

אני לא מבינה את כל האלה בימים האחרונים, בעלי התעודה הכחולה, המכנים עצמם ישראלים, ועם זאת, ליבם ודעותיהם עם האויב, לא ברור לי הדבר. אולי זה כי הם מתנהגים כמאוהבים. כן, כמו בחודש הראשון, שהכל נפלא ובבחיר ליבם, אין כל רבב.

כמה כיף להיות מאוהב. להיות לחלוטין עיוורים ממסך העשן, לא לראות את הצדדים הרעים של בחיר ליבם המכה עד זוב דם לא משנה בכמה לוויות השתתפנו בגללו, לכמה אשפוזים בבתי חולים הוא גרם, לכל השברים ,קריעת הלב, הבכי והזעם, עדיין תמיד יגנו עליו כי הוא אהוב ליבם ובו בחרו. לא משנה מה הוא דורש, ניתן, כי הוא מסכן, חלש, מה כבר יש לו בחיים חוץ מאיתנו? מה הוא אמור לעשות חוץ מלהכות בנו? להתעסק עם הבעיות הפנימיות שלו? זה כל כך הרבה יותר קשה, זה דורש עבודה רבה, שהוא ממש לא מעוניין לעבוד בה.  

לא משנה שהוא הרג את האבא של התינוקת היפה מהקומה השלישית בבניין שלנו, לא משנה שעכשיו זאת מהבית ליד, איבדה את בנה , אולי גם את בנה השני, אולי גם את בן זוגה, אהוב ליבה, זה באמת לא משנה.

ליפי הנפש הנחמדים, שתמיד מסובבים את המציאות, ע"י כך שהם גורמים לנו להיראות כמפלצות לא מתחשבות, זה באמת לא משנה.

היום ראיתי בפייסבוק את אחד מיפי הנפש האלה, פליט מתוכנית ריאליטי, מחזיק שלט שבו כתוב בערבית-"אני עם עזה". אתם יודעים מה חשבתי באותו רגע? איזה קטע שהוא הצטלם עם השלט הזה, בתוך ישראל.

חשבתי לעצמי, למה הוא לא נכנס עם השלט הזה לעזה, ומצטלם איתו שם?

אולי כי בתוך תוכו גם הוא יודע מה המחיר שהוא ישלם רק בגלל שהוא מארץ אויב? כי הוא יודע שאלה שהוא בעדם, ממש לא בעדו, לא משנה מה הוא יכתוב על שלט?

אולי כי למרות הרצון להיות פרובוקטיבי, הוא עדיין מעדיף לעשות זאת בתוך מדינה שרק תקלל אותו קצת ברשתות החברתיות, ואולי תעשה עליו אייטם באחת מתוכניות הבידור, (לא שמגיע לו) אבל חוץ מזה, הוא ייצא מזה בלי שריטה.

כי זה מה שקורה למי שחי פה, בארץ ישראל, לא מוציאים אנשים לכיכרות ועושים בהם לינץ' רק כי הם מאמינים במשהו אחר.

הוא מעדיף לעשות זאת כאן,

בתוך הבית שלו, בין העם שמגן עליו ימים ולילות כדי שיהיה לו את השקט לחשוב ולכתוב מה שהוא רוצה באין מפריע, הוא קצת שכח, שכל זה יכול להתממש רק בזכות אלה שכרגע מה לעשות, מפציצים את עזה, ובדרך מסיימים את חייהם.

כן הם מפציצים את עזה,

את אותה עזה שבחרת בדעותיך להיות איתם, אבל לא באמת כי אתה פה.

הרי לעולם לא תלך לגור שם, ולעולם לא תחיה ביניהם וכמוהם,

ולעולם לא יהיו לך את הצרות שלהם, ואת חוסר השקט שלהם,

רק את שלנו, של העם הזה היושב בציון ושומר עליך,

ומוסר את נפשו כדי שאתה תוכל להצטלם בכיכר מלכי ישראל!

ולהיות בעזה בו זמנית. איזה כיף לך שאתה יכול גם וגם אבל לא ממש.

אל תטעו, גם לי כואב על הרבה אזרחים עזתים שגם הם רואים באיזו מציאות מטומטמת הם חיים, וגם הם כמונו רוצים שלום,

אבל הם תקועים בין הפטיש לסדן, בינינו לבין החמאס,ואין להם לאן לברוח, אז גם הם משלמים בחייהם, רק בגלל שלא היה להם את המזל להיוולד במקום פחות חשוך.

גם לי היו חלומות ותקוות לשלום, אבל ביום שבו שמעתי את קלטת החטיפה של שלושת הנערים אייל גיל-עד ונפתלי, התנפצו כל התקוות.

כי הבנתי עם מי יש לנו עסק, הם ממש לא רוצים שלום, הם צמאי דם, והם לא יפסיקו עד שנגרום להם להפסיק. בכוח. יש מי שבאמצע שמשלם את המחיר, אבל אין ברירה, גם אני בדעה שרק כך יהיה כאן שקט לתקופה ארוכה, כי זאת השפה שהם מבינים.

כוח.

אין לנו עסק עם אנשים שפויים, יש לנו עסק עם מפלצות צמאות דם שמסוגלות לשיר ולמחוא כף שנייה אחרי שהרגו נערים, ילדים, חפים מפשע,

כשהם חצי מטר מאחוריהם וללא רוח חיים. באותו רגע, ליבי נקרע.

באותו רגע רציתי נקמה.

ואני שמחה, למרות המחיר הכבד על חיילינו, שהם מקבלים מכה חזקה, שהם לא ישכחו הרבה זמן.

ולכם יפי הנפש, אני מקווה שכמו בהתאהבות, יגיע הזמן שבו תתפכחו ותתחילו לראות את המציאות כפי שהיא,

עד אז תרגישו חופשי לחשוב ולכתוב מה שאתם רוצים,

החיילים שמתו בימים האחרונים, נתנו את הסכמתם.

קאט! "הסצנה מוגזמת מדי, תתאפסי על עצמך ותחזרי למציאות" יאמר הבמאי. איזה במאי? של הסרט שחייתי בו בימים האחרונים.הסרט שלי היה כל כך דרמטי עד שהגעתי לתחנת המשטרה בשבוע שעבר. איך ולמה?

הכל התחיל במכתב שהוצאתי מתיבת הדואר בזמן שטיילתי עם כלבתי בעוד ערב שבו ממש לא היה לי כח לטייל איתה, אך חובה היא חובה ועם חובה לא מתווכחים. ולחשוב שבכלל לא התכוונתי לבדוק מה קורה בתיבה מכיוון שבדקתי אותה רק יומיים לפני כן.

לא ציפיתי שיהיה שם משהו חשוב,אבל המפתחות היו אצלי, ועברתי ליד, אז מה היה אכפת לי לבדוק? חשבתי שיהיו שם כמה פרסומות או עוד חשבון טלפון משעמם, אבל מה שיצא משם, לזה לא בטוח שהייתי מוכנה.

זה פשוט לא יאמן איך מכתב אחד עם טעות אחת יכול לשגע בן אדם אחד שגם ככה חוש הדרמה שלה מפותח יתר על המידה.

הגעתי הביתה כשבידי עוד אחד מהמכתבים האלה שמקבלים מהבנק פעם בחודש בערך, מכיוון שכבר קיבלתי את המכתב שמסכם כמה עמלות גנבו לי החודש וכמה יפה המינוס שלי רק יומיים לפני, לא ממש הבנתי מה הם רוצים הפעם.

לאחר שהסדרתי את נשימתי ושתיתי משהו קר, כי בכל זאת אני כבר לא ממש בכושר, וללכת עם הכלבה זה כבר לא מה שהיה פעם, בכל זאת מזדקנים, לא הכלבה, אני, היא בת שש, גורית לנצח, אני מטיילת כמו עוד כלב רחוב תשוש, אומנם בלבוש ספורטיבי אבל זה רק למראית עין, מתחת לחולצה שכתוב עליה ספרינט חיה בחורה בת שלושים ואחת שלא תרוץ ספרינט גם אם צ'יטה עם כלבת תרדוף אחריה.

פתחתי את המכתב המסקרן ובו גיליתי כי עיקלו לי את החשבון!

למה? כי בחור מכפר ערבי ליד עירי חייב למועצה שלו 9,000 ש"ח אז החליטו משום מה לעקל את החשבון שלי. זהו, חשבתי לעצמי. פרצו לי לחשבון הבנק, כן! זה כמו כל האלה מכלבוטק או כל תוכניות התחקיר האלה שמראים בהם איך אנשים תמימים נכנסים לצרות כאלה ללא כל דרך להוכיח שהם לא קשורים לחובות שהשאירו אחריהם הפורצים העלובים. אוי, עכשיו ישאירו לי חובות של מאות אלפי שקלים, ואיך אני אוכיח, ואיך אצא מזה... ואוי ואבוי לי.

או, שמישהי חתמה לבחור ערבות בשמי, ועכשיו היא חוגגת עם השם שלי, ועושה כאוות נפשה עם זהותי.

טוב, אין ברירה.. אלא ללכת למשטרה להתלונן על גניבת זהות . כן, כנראה שמישהו גנב לי את הזהות, וכמובן שמייד גם ידעתי איך גנבו לי את הזהות, אז, ב2011 כששיניתי את שמי וקיבלתי את התעודה החדשה, והפקידה הניחה את הישנה עם השם הישן על ערימה של תעודות, בטוח שמישהו נכנס אחריי ושלף משם את התעודה ומאז הוא חוגג על השם הישן שלי! עם אותו מספר זהות כמובן. 

או שבכלל, זה מישהו מהבנק עצמו? הרי למה הם לא יוצרים איתי קשר טלפוני? למה הם מתעלמים? משהו פה חשוד, מייד וללא שום דיחוי קבעתי עם עצמי ולאחר כמה דקות מחשבה, וגם עם אחותי, הגדולה ללכת לתחנת המשטרה ולדווח על המקרה. בחרתי ללכת עם אחותי  כי לא נראה לי טבעי ללכת לתחנת משטרה לבד בפעם הראשונה, כי מי יודע איזה טיפוסים יהיו שם? והייתי זקוקה לתמיכה מוראלית.

למחרת, בשעות אחר הצהריים לאחר שאחותי סיימה את עבודתה, ניגשנו לתחנה, וחיכינו לחוקר שיכניס אותנו. לא לפני שעברנו בקבלה וקיבלנו פתק עם מספר תור כמו שמקבלים בקופת חולים, מעניין שעניין התורים הגיע גם לשם.

אל חדר החקירות קיבל אותנו חוקר חביב אך מותש מעט לאחר שקיבל כמה תלונות. ברצף אין מה לעשות, עם ישראל תמיד אהב להתלונן עוד מימי התנ"ך, למה שזה יפסיק גם היום?

"דיברת עם הבנק"? הוא שאל, לא, עניתי, אני בכלל חושדת שאולי זה מישהו מתוך הבנק, הרי הם עצמם לא יוצרים איתי קשר, וזה נראה לי לא טבעי. לאחר עוד כמה שאלות ,ובדיקה טלפונית עם כנראה בכיר ממנו, שהנחה אותו לשאול אותי אם חתמתי ערבות על רכב, ועניתי שאין לי רכב ואין לי רישיון, הוא הנחה אותי להמשיך לבדוק את העניין. "קודם תדברי עם הבנק, אם הם לא נותנים לך תשובה מספקת, דברי עם המעקלים, (מועצה מקומית של הכפר של הבחור החייב) אם הם, לא ייתנו לך תשובה מספקת, אנחנו נזמן את הבחור לחקירה, ונראה מה הלאה" טוב? שאל וחייך, אוקי, עניתי, הודיתי לו ויצאתי מהחדר, מבסוטה ממשטרת ישראל, שלקחו את תלונתי ברצינות, למרות שאולי עדיין עוד אין לי על מה להתלונן.  

יצאתי משם לכיוון הבנק שנמצא עשרה צעדים מתחנת המשטרה. היה סגור. ברור.

מה שאותי עניין באותו זמן, זה למה בכלל הבנק לא בירר בקשר לעיקול הזה? הרי הם ראו שהעיקול הוא על שמו של מישהו אחר, למה הם לא התקשרו לאותה מועצה לברר מה הסיפור לפני שעיקלו? למה הם לא התקשרו אליי? הבנק והמועצה המקומית של אותו כפר אשמים באותה מידה בעיניי. שניהם חסרי אחריות.

למחרת ניגשתי לבנק לבירור אותה סוגיה. הבנקאית האישית הבהירה לי שהם לא מטפלים בעיקולים, מי ששם את העיקול הוא גם זה שמסיר אותו. הדבר היחיד שהבנק מסיר, זאת אחריות לחשבונך. אבל עדיין נגבה ממך עמלות כל חודש בחודשו. העיקר שהם מחייכים כשהם נועצים סכין בגב. הזהרתי אתכם שיש לי חוש דרמה מפותח נכון?

זה היה יום חמישי, מיד כשהגעתי הביתה ניסיתי להתקשר אל אותה מועצה מקומית, בכל חמשת המספרים שהיו לי הם לא ענו, גם לא ביום שישי, אחותי אמרה שאולי הם מוסלמים, ולכן הם לא עובדים בשישי. אז ניסיתי בראשון, אז אחותי חשבה שאולי הם נוצרים,ובגל זה הם לא ענו גם ביום ראשון. ומה הם יהיו מחר? שאלתי ברוגז, בודהיסטים? כל יום מחליפים דת, העיקר לא לעבוד? לאחר שניסיתי להתקשר כמה וכמה פעמים ואף אחד לא עונה, והחשבון שלי מעוקל ואני מתה כבר שהעניין יסודר, כי אולי בכלל באותו זמן מישהו עוד ממשיך לחגוג עם הזהות שלי, ואני רוצה לתפוס אותו כמה שיותר מהר, זה נורא מרגיז שאף אחד לא עונה לטלפון.

ביום שני הצלחתי לתפוס אותם.

סוף כל סוף בחור צעיר וסימפטי ענה לטלפון, סיפרתי לו את הסיפור בקצרה, ושאלתי לבסוף, יכול להיות שזאת טעות? הוא מייד העביר אותי למי שאמור לטפל בזה. כמובן שזמן ההמתנה היה בסביבות הארבע דקות, אבל עם מנגינה מקסימה, שגרמה לי לרקוד, רק כדי לא לאבד ריכוז ואת השפיות. כמה אפשר להמתין?

השיחה כמובן הוקלטה, רק כמה ימים לפני עוד לפני שקיבלתי את המכתב החלטתי להוריד אפליקציה שמקליטה שיחות, ממש לא תכננתי להשתמש בה זמן קצר לאחר ההורדה. אבל חשבתי שזה חשוב שיהיה כזה דבר בכל נייד. במיוחד בנייד שלי. 

לבסוף ענה עוד בחור צעיר וסימפטי, שהקשיב לסיפור בסבלנות, למרות שממש קיצרתי סיפרתי לו הכל בארבעה משפטים, ולא שכחתי להוסיף, "יכול להיות שעשיתם טעות? אולי טעיתם באיזו ספרה? הוא ביקש את מספר תעודת הזהות שלי, ואת שם הבחור, ולבסוף לאחר כמה תקתוקי מחשב, הוא השיב, "כן, טעינו במספר הזהות, אנחנו נסיר את העיקול, ו(קבלו את זה!) "נשלח מכתב התנצלות"!!! בחיים שלי לא קיבלתי מכתב התנצלות מאף אחד, זה היה חדש. הוא היה אדיב, ונחמד, וטיפל בנושא מייד. חייבת לומר שהופתעתי. הודיתי לו, שאלתי לשמו, ושוב הודיתי לו.

ולאחר כמה דקות, כשהבנתי שהסתיימה הפרשה, שדי העיקה עליי, הבנתי כמה דרמה עשיתי מדבר שהייתי יכולה לסיים הרבה לפני כן אם רק הייתי מתקשרת למועצה הזאת.

מסקנה: אסור לי לראות יותר תוכניות תחקיר, מקסימום סרטים מצוירים בשבת בבוקר, וגם זה בהשגחה.

נ.ב

נדמה לי שראיתי חתול.

אתמול (23.4.14) ח. ואני החלטנו לצאת קצת מהעיר כדי להתאוורר,אחרי הכל לא יצאנו כל חופשת הפסח והיינו זקוקות לפיצוי. התכנון היה לנסוע לזיכרון יעקב לחנות בגדים יד שנייה ששם אנחנו תמיד מוצאות מציאות במחירים מגוחכים. אחותי כבר מצאה שם בעבר מכנסיים של רונן חן ממש חדשות, ועוד חולצה 100% משי של מעצבת אמריקאית שהחולצה הכי זולה שלה עולה 250$. והמחירים שם נעים בין 10-100 ש"ח. אז זה די ברור למה זאת החנות המועדפת עלינו :)

הכל התחיל בכך שיצאנו מהבית ולפתע קפצה לנו לתוך הרכב כלבת רחוב בשם סופי. אין לי מושג מה שמה האמיתי, אני מכנה אותה סופי כי היא אסופית, כלבת רחוב. פינצ'רית שחורה קטנה ומקסימה עם עיניים קטנות וכל כך טובות, שמייד ממיסות אותך.  אנחנו יודעים לאיזו משפחה היא הייתה שייכת, או יותר נכון נזרקה ממנה. היא נשארה בסביבת המגורים שלהם, כי זה מה שהיא מכירה, וגם כי מבחינת אוכל היא מסתדרת, היא אוכלת עם חתולי הרחוב. הבעיה היא, שהיא לא מעוקרת, וכבר די ברור שהיא בהיריון, לפחות משני כלבים שאני יודעת עליהם. 

כשהיא נכנסה לרכב מבחינתי זה היה אות משמיים לנסות להציל אותה ולמצוא לה בית. התקשרנו לכמה אנשים שמתעסקים בהצלת כלבים, שמקושרים לכל מיני עמותות, או עובדים בהם. כולם אמרו לנו את אותו הדבר, מכיוון שהיא כלבת רחוב שכנראה לא מחוסנת, ישימו אותה אוטומטית בהסגר ושם היא וגוריה ימותו בוודאות.

לכן היא צריכה לקבל חיסון, להיות בהשגחה ביתית במשך 10 ימים, ורק אז לנסות למצוא לה בית. מכיוון שהבית שלנו קטן מדי בשביל שתי כלבים, כבר יש לנו את ג'ני שגם אותה לקחנו מיסעור לפני כחמש שנים. אין לנו אפשרות להחזיק אותה אצלנו.  אמרנו שלא נוותר ונמצא לה פיתרון, בינתיים סופי שכבה במזגן באוטו,אחר כך כבר שחררנו אותה כי ידענו שהיא תסתדר, ומאז כבר יש לנו מישהו שמוכן לקחת אותה, לגבי הסיפור הזה אעדכן בהמשך. 

(אך עדיין אפשר לאמץ אותה, שום דבר לא סגור.-המעוניין יכול ליצור איתי קשר במייל[email protected] אולי גם יהיו לי תמונות שלה בהמשך) 

לאחר ששחררנו את הכלבה, וניערתי את עצמי מכל השערות השחורות שהיא השאירה עליי, נסענו לכיוון זיכרון, הנסיעה עברה לה בשקט, לא יודעת איך זה קרה, אבל פתאום נזכרתי שאנחנו צריכות גם להגיע לקריון כי כבר כמה חודשים שאין לי אינטרנט בטלפון ורק שם יש עמדה של חברת הסלולארי שלי, והגיע הזמן לסדר את הטלפון. אז כבר אמרנו שנוותר על זיכרון וניסע לקריון לסדר את הטלפון, וכבר נאכל שם צהריים ומשם ניסע לאיקאה לסניף החדש שלהם בקריית אתא. נשמע תוכנית מעולה, מה גם שתכננו לנסוע לשם מרגע ששמענו על פתיחתו של המקום. 

כאשר הגענו לקריון דבר ראשון חיפשנו את העמדה של הוט מובייל, בדרך שמנו לב כמה המקום השתנה מהפעם האחרונה שהיינו שם. נוספו המון חנויות, ושום דבר בעצם לא היה כפי שזכרנו. הכל הועבר, הכל חודש נכנסו מלא מותגים חדשים. מה אגיד לכם, אם רק הייתי באה לשם עם שק של כסף...  

לאחר חיפוש לא קצר, מצאנו את המקום, ותוך כמה שניות וכמה תקתוקים מהירים בטלפון שלי ע"י העובדת שם, הטלפון סודר, ושוב חזרתי לציווליזציה, ויש לי אינטרט בטלפון. 

לאחר שזה סודר, ירדנו למתחם האוכל, לנשנש משהו לפני הנסיעה לאיקאה. אני הזמנתי אוכל סיני מוקפץ, אחותי אכלה פיצה עם אנטי פסטי- וכשרציתי לברר בגוגל מה זה בדיוק, כי לא היינו בטוחות אם זה ירקות מבושלים או רוטב ירוק, הוצאתי את הטלפון מהתיק, עם האינטרנט המחודש, אך ראיתי שהבטרייה כמעט והולכת להיגמר, אז עזבתי את זה. לאחר כמה דקות, סיימנו לאכול קמנו והלכנו למתחם המשחקים לקלוע קצת לסל, פעילות של אחרי אוכל כבד. זה כבר כמעט מסורת מבחינתנו. לא קרה פעם שביקרנו בקריון ולא הלכנו לקלוע קצת לסל. זה משחרר מאוד. כמובן שאת הכרטיסים האלה שיוצאים מהמכונה אני תמיד נותנת לאיזה ילד שאוסף בשביל לקבל פרס שווה. מה לא עושים בשביל חיוך של ילד? 

לאחר שזה נגמר, התחלנו להסתובב ולחפש את השער שממנו נכנסנו, לאחר התבלבלות מבולבלת לחלוטין, ולאחר שכבר התחילו לכאוב הרגליים (כי בכל זאת באתי עם נעלי עקב, לא תכננתי לצאת לטיול שדה) בסוף  יצאנו מאיזה שער שנמצא, לא חשוב העיקר שנמצא את האוטו, נראה לכם שמצאנו בקלות? גם בתוך החנייה הענקית הזאת לא מצאנו כלום, מיואשות חזרנו לתוך הקניון לחפש שוב את השער שממנו נכנסנו, כי אולי משם נמצא את האוטו יותר בקלות. גם זה לא עזר, לבסוף לאחר שכבר ממש היה קשה לי ללכת, אחותי הציעה שאחכה לה במקום מסויים, וכשהיא תמצא את הרכב, היא תבוא לאסוף אותי. נשמע לי טוב. חיכיתי לה מחוץ לבנק הפועלים,

ובזמן שחיכיתי הכנסתי יד לתיק להוציא את הטלפון שלי למקרה שאחותי תתקשר, ובינתיים לבדוק הודעות. אך הטלפון לא נמצא-  אוי לא, אלוהים תגיד לי שזה לא קרה חשבתי לעצמי, השארתי אותו במתחם האוכל!!

-סוף חלק א'

חכו שתשמעו מה קרה לטלפון שלי. הכל בחלק ב'. יומטוב <3 

מצאתי עוד סיבה להתעצבן! (בכל זאת, יש לי בלוג להזין)

בזמן האחרון בעקבות החורף, פלוס העצלנות הטבעית שלי,(קצת הזנחתי את היוגה)  עליתי טיפה במשקל. מכיוון שאני לא שותה, ולא מעשנת, הדרך שלי להרוס את הבריאות היא בעזרת אוכל. לא בהכרח ג'אנק פוד, כל אוכל, העיקר שיהיה טעים, ושיהיה הרבה. האמת שהחולשה שלי היא עוגיות, זה מדהים מה שיכול לקרות אם משאירים בטווח הראייה שלי קופסת עוגיות, אפילו אותי זה מפתיע כשאני רואה שהצנצנת הגיעה לחצי ואני יודעת שרק אני נגעתי בה.

עדיין לא הגעתי למשקל שמצריך לעשות עליי סרט דקומנטרי בערוץ שמונה, אבל מספיק כדי לגרום לי להצטרך לקנות כמה בגדים חדשים, עד שארד למידה של הבגדים ה"הישנים". (כולה עליתי במידה אחת, נא לא לדמיין פילפילון, אני מאוד אודה לכם  )  

אז מה גרם לי להתעצבן אתם שואלים? סיפור שהיה כך היה. 

לפני כמה ימים נכנסתי לחנות קרייזי ליין כשברשותי זיכוי על סך 180 ש"ח. הזיכוי היה של אחותי, היא החזירה בגדים שלא אהבה, ובמקום כסף החזירו לה זיכוי כדי שתקנה שם בהזדמנות אחרת כשיביאו סחורה שתקלע יותר לטעמה.  מכיוון שאחותי הרגישה שהיא כרגע לא צריכה לקנות בגד חדש, היא מסרה לי את הזיכוי כדי שאתחדש בבגד חדש, למידתי החדשה. 

כאשר נכנסתי לחנות כל מה שחיפשתי היה זוג מכנס שחור בסיסי שהולך עם הכל,וחולצה או שתיים.

 מדדתי כמה זוגות מכנסיים, ורובם לא מצאו חן בעיניי, לא הגזרה, ולא המחיר, אבל ידעתי שיש לי את הזיכוי אז מבחינתי זה חינם. סיכמתי עם עצמי להתפשר על זוג מכנסיים, שהיו בול במידה, הגזרה פחות מצאה חן בעיניי, אבל גם ככה חשבתי עליהם כעל מכנסיים זמניות, עד שאחזור למידה החביבה עליי.

על המכנסיים היה מבצע של 25% הנחה, אם קונים עוד פריט, אז לקחתי גם חולצה, שגם עליה התפשרתי, כי חשבתי שאני חייבת לצאת מהחנות הזאת עם משהו. לא יודעת למה, אבל לא נעים לי שהעובדות בחנות עוזרות לי ומביאות לי דברים, ובסוף לצאת משם בלי כלום.

 לאחר מדידות מרובות שאני שונאת דרך אגב, יותר מדי עבודה, וגם חדר ההלבשה לא ננעל, שזה מלחיץ ולא נעים. (איזו קוטרית! ) הגעתי ס"ס לקופה, כשאני חמושה בזיכוי. לאחר כמה תקתקוקים ןחישובים שעשתה המוכרת, הגענו למחיר שקצת הפתיע אותי (330 ש"ח) אבל החלטתי לפרגן לעצמי כי אחרי הכל אני לא מאלה שחורשות את הקניון יום ולילה. וחוץ מזה, עוד מעט פסח, וזה הזמן לקנות בגדים חדשים.

כאשר ראיתי את המחיר, אמרתי למוכרת שיש לי זיכוי של 180 ש"ח מקנייה של אחותי, היא אמרה שאני לא יכולה להשתמש בזיכוי, אם הוא של אחותי. וממש לא הבנתי למה ומה היא רוצה, הרי על הזיכוי לא רשום שמה של אחותי, ואין לה חבר מועדון ברשת הזאת.

ואם לא הייתי אומרת לה שזה מקנייה של אחותי, איך היא הייתה יכולה לדעת?  בקיצור, שילמתי את מלוא 330 השקלים, ויצאתי מהחנות, קצת מאוכזבת כי זה לא הסכום שחשבתי להוציא, אבל כמו שאמרתי גם חשבתי שמותר לי לפרגן לעצמי לפעמים.

אתם חושבים שהסיפור נגמר פה? יש המשך ארוך, הכינו את עצמכם...

כאשר הגעתי הבייתה, החלטתי להיכנס לפייסבוק של קרייזי ליין, ולספר להם או יותר נכון לשאול אותם למה לא יכולתי להשתמש בזיכוי,אם זה זיכוי כמו כל הזיכויים שנותנים בכל חנות, ללא שמו של הלקוח וכו'.  ניסחתי הודעה יפה ותמציתית ופרסמתי על הקיר. ישבתי וחיכיתי לתשובה.

ואתם חושבים שקיבלתי תשובה?

ממש לא, להיפך, לא רק שהם לא ענו, ממש דקה אחרי שפרסמתי את השאלה, הם מחקו אותה מהקיר!!והתעלמו לחלוטין!  זה כל כך הכעיס אותי, הזלזול הזה, למחוק תלונה של לקוח? למה, כי כבר לקחתם את הכסף, אז אני כבר לא מעניינת? זה ממש כמו לטרוק את הטלפון או את הדלת בפנים.

באותו רגע החלטתי שאאני מחזירה את הבגדים לחנות (גם ככה לא אהבתי אותם)  ומחרימה את הרשת הזאת לנצח! כף רגלי לא תדרך במקום הזה. גועל נפש, לקחת את הכסף שלי ידעתם, אבל להתייחס לשאלה פשוטה, זה קשה לכם? 

יומיים לאחר מכן נכנסתי שוב לחנות, והחזרתי את הבגדים בציפייה לקבל מזומן בדיוק כמו ששילמתי.

אם הבנתי נכון את החוק אם הלקוח שילם במזומן, הם חייבים להחזיר מזומן. אז זהו, גם פה, הרשת הזאת לא בדיוק באה לקראתי והמוכרת שוב ניסתה לדחוף לי זיכוי כדי שאקנה אולי משהו בפעם הבאה, הודעתי לה שאין לי כל כוונה לחזור לחנות הזאת כי אין כאן שום דבר שקולע לטעמי. (את סיפור מחיקת ההודעה חסכתי ממנה) אז היא הודיעה לי שמזומן לא אקבל, אלא צ'ק מזומן, וגם זה יכול לקחת שבוע, ועכשיו בגלל החגים, זה יכול לקחת יותר. לאחר שניסיתי לשכנע אותה שהחוק אומר שהיא חייבת להחזיר לי מזומן היא החליטה שהכוונה צ'ק מזומן, לבסוף חשבתי, נו שיהיה העיקר שיחזירו את הכסף. 

אז זהו, עכשיו אני צריכה לחכות מי יודע כמה זמן עד שיחיזירו לי את מלוא 330 השקלים שלי.

סיפור ארוך ומעצבן ומייגע. והגעתי למסקנה ככל שאני קונה יותר בחנויות מותגים שהכי טוב וכיף זה לקנות בגדים בחנויות פרטיות או בשווקים.

(מאז כבר התחדשתי בבגדים מהשוק בעין המפרץ, בגדים מקסימים במחירים מצחיקים)   גם יש מבחר יותר גדול, מחירים הרבה הרבה הרבה יותר זולים , בגדים הרבה יותר יפים, וחוויה הרבה יותר נחמדה. 

ולכל קוראיי, חג פסח כשר ושמח, תאכלו הרבה מצות עם שוקולד, ואם עליתם קצת במשקל  בעקבות החג הטעים הזה, (לדעתי הצנועה) ואתם צריכים גרדרובה חדשה, מקווה שתהיה לכם חווית קנייה מהנה, לא משנה היכן תבחרו לקנות <3  

מדהים איך זיכרון של תמונה אחת יכולה לפתח לי נושא לכתיבה.

לא יודעת איך נזכרתי בה, ובאיזה הקשר, סדר במחשבות אף פעם לא היה לי, רק כשאני יושבת וכותבת, אז הכל פתאום מתבהר ומסתדר, אבל ככה, מחשבות של יומיום, אקראיות, אף פעם לא הצלחתי להבין מאיפה הן באות, למה הן באות, והכי חשוב, מתי הן ילכו כבר לישון?!? הן באות ללא סדר, נכנסות אחת בשנייה כמו מכוניות מתנגשות בלונה פארק, (פלא שכואב לי הצוואר כל הזמן?)

הפעם תוך כדי ישיבה על כיסא הפלסטיק בגינה, ללא כל כוונה לכתוב היום, התמונה הזאת עלתה לי לראש, עם הכותרת "אני לגופי, וגופי (לא) לי." ובעצם התמונה הזאת הזכירה לי את הפעם הראשונה שמישהו העיר הערה על הגוף שלי.

ומיד אחריה, את כל הפעמים שמישהו העיר הערה על גופי במשך שלושים שנות קיומי. (מסתבר שלפעמים אם אני רוצה אני יכולה לעשות סדר במחשבה קצת לפני שהמחשב נדלק)

ואני חייבת לציין כבר עכשיו שלא תהיה אי הבנה, אני לא אוהבת את זה. זה אף פעם לא מרגיש לי נוח. מה לעשות? אין לי מושג למה חשבתי על זה פתאום, למה נזכרתי בזה, ולמה לעזאזל זה לא ייצא לי מהראש עד שאני אשב לכתוב את זה?

במקרה הראשון והממש לא בודד הזה, זה היה אח שלי, שסידר אותי לקראת התצלום היומי או השבועי שלי,

(בזמנו היינו מצטלמים המון, יש לנו מלא אלבומים מהשנים האלו.) כל פעם בפוזה אחרת, עם בגד אחר,חדש, כל סיטואציה שהייתה נראית הגיונית איכשהו, הייתה מתועדת במצלמה.

בתמונה ההיא הייתי בת אחת עשרה, אחי עמד מולי עם המצלמה מכין אותי לפוזה' ופתאום אומר,ללא הכנה מוקדמת, וללא הבנה כנראה מה זה יכול לעשות לצד השומע.  "פשש, איזה גוף יש לה" (כנראה לאימא שלי)

אני מאמינה שילדה בת אחת עשרה לא לגמרי מבינה את המשמעות של זה, אבל משהו בגוף שלי אותת לי שזה לא היה נעים לשמוע,לא אהבתי את זה, לא לגמרי הבנתי למה, אבל זה עשה לי פרפרים בבטן, ולא מהסוג הטוב.

ופתאום כשאני מסתכלת על התמונה, אני רואה איך הפוזה שלי השתנתה, אם לפני זה הייתי מצטלמת עם ידיים על המותניים,בביטחון ובכיף (אהבתי להצטלם) פתאום סגרתי את ידיי מול גופי, חייכתי חיוך מאולץ, סונוורתי מהפלאש של המצלמה, והמשכתי בשגרה. אבל המשפט הזה, שאחי פלט, בכוונה או לא, סירב לצאת מהזיכרון, זה נצרב בגוף, והמשיך איתי הלאה למשך חיי. (התמונה להמחשה בלבד)

ומה בעצם הביג דיל אתם שואלים? גם אני לא ממש יודעת, אני רק יודעת שכשמעירים הערה על הגוף שלי, גם כשהיא באה בצורת מחמאה, זה נורא צורם לי ולא נעים.

אני ממש לא הולכת להיכנס עכשיו לפסיכולוגיה של הדבר(כי לא נצא מזה לעולם וחבל, אני בטוחה שיש לכם עוד דברים לעשות היום)

 במהלך חיי כששמעתי הערות כמו "איך את רזה כזאת?, איזה כיף לך" או שאמרו לאחותי(שכנה שדרך אגב הייתה יותר רזה ממני באותה תקופה) תגידי, מאיפה לאחותך יש כזה גוף"?

אין לכם מושג כמה הערות שמעתי על הגוף שלי,(בטח יש עוד כמה שהדחקתי) על הרזון שלו,על הצורה שלו,  גם כשהייתי חולה נורא ובתת משקל נוראי,(בגלל מחלת הקרוהן)  ואוטומטית אנשים חשבו שאני אנורקסית שמרעיבה את עצמה(כי אין סיבות אחרות להיות בתת משקל אלא אם את מרעיבה את עצמך)

 והיו אומרים לאחותי, "מה יש לאחותך, תגידי לה שתאכל" כאילו הרזון שלי הוא עניינו של הכלל, ממש עניין ציבורי, שיש לדון בו יומם וליל בכנסת ישראל.

אנשים כאלה בזמנו, הייתי רוצה לתפוס מצווארון החולצה לנער אותם ולצרוח עליהם, "יש לכם גוף משלכם, תתעסקו בו ורק בו ואת שלי תעזבו בשקט" גופי הוא שלי ורק שלי, ממש לא עניינכם מה המשקל שלו, או הצורה שלו, איך נהייתי ככה ואיך נהייתי אחרת, פשוט תפסיקו להתעסק במראה שלי!

אבל למי יש כוח להרים אנשים, בקושי שקיות מהמכולת הייתי יכולה לסחוב בזמנו, וגם אז רעדו לי הידיים מיד כשהנחתי אותם.

לפעמים אני חושבת, איזה אנשים מטומטמים, ושטחיים, יש בעולם הזה. הם מסתכלים על הגוף שלי מבחוץ, על האריזה, ואין להם מושג מה קורה בפנים, אין להם מושג כמה חולי יש בגוף הזה, כמה קושי הוא סוחב איתו, אתם רוצים אותו כל כך? אין בעיה קחו אותו בשמחה, אבל לא תקבלו רק את החיצוניות עם כל המחמאות, תקבלו גם את כל הכאבים שבאים איתו,

רוצים?

בא לכם מעיים פצועות, מדממות?

עצמות חורקות?

כאבי ראש שלא עוברים?

בא לכם לקחת תרופות, שאולי יגרמו לכם לאבד את הכבד?

אה, לא?

פתאום לא בא לכם להיות רזים כמוני? לא נשמע כיף?

בדיוק.

אז לפני שאתם מקנאים במישהו אחר, תבדקו טוב טוב, אם אתם באמת רוצים את מה שיש לו, כי לא תקבלו את מה שנראה לכם ,זוהר" תקבלו גם את כל הקושי שבא עם זה, כי אין טוב בלי רע ואין רע בלי טוב

אלה חוקי החיים.

אנשים לא מבינים כמה גוף זה דבר בוגדני.

אני למדתי זאת על בשרי, ואולי זאת הסיבה העיקרית ש"המחמאות" האלה לפעמים מוציאות אותי מדעתי.

הם לא מבינים שגוף זה בסך הכל עטיפה, כלי עזר, צריך רגליים בשביל ללכת,

וידיים כדי לסחוב דברים

, ואף כדי להריח

ועיניים כדי לראות,

אבל זהו, זה כל היעוד שלהם,

זה שאנשים חושבים שאם הם ישיגו רגליים בצורה מסוימת במשקל מסוים זה מה שיעשה אותם מאושרים, זה כל כך שטחי ומטומטם, גוף "יפה" זה חולשה של בני אדם, ויש אנשים שיודעים לעשות אחלה כסף מהחולשה הזאת שלכם, במקום לדאוג לבריאות שלכם, הגופנית והנפשית, הם מתישים את נפשכם כדי להשיג משהו בכלל לא חשוב, אם אנשים היו רודפים אחרי הבריאות,והמידות הטובות, כמו שהם רודפים אחרי מראה חיצוני, או כסף, לדעתי לא היו מחלות בעולם או אנשים רעים. 

ומה אני מנסה להגיד לכם בכל הפוסט העצבני הזה?

, אל תקנאו באף אחד- כי אתם לא יודעים עם מה הבנאדם הזה, עם הוילה הזאת, או המכונית הזאת, או השרירים האלה, מתמודד. לכל אחד אבל ממש לכל אחד יש את השק שלו בחיים, אין אדם בלי בעיות.

אל תשכחו, לכל רצון-יש גם מחיר. ואם אתם לא מוכנים לשלם, תגידו תודה על מה שיש ותחייכו. פשוט תחייכו.

 והכי חשוב, אל תעצבנו אותי!

כשפתחתי את הבלוג הזה לפני כארבעה חודשים, וקראתי לו מאיה מתעצבנת-לא דמיינתי לעצמי שתתנו לי סיבה כזאת להתעצבן.

אומנם אני כותבת כאן רק כמה חודשים, ובתגובות להודעה שעומדים לסגור את המקום הזה.היחיד שנותן לאנשים לבטא את עצמם ללא צנזורה וללא זיוף, ראיתי שיש כאן אנשים שכותבים כאן כבר 8-10 שנים-אני אפילו לא יכולה להתחיל לדמיין מה זה עושה להם

זה מטורף. אני ממש לא מבינה את ערוץ 10 או כל מי שאחראי למחדל הזה. כן מחדל!-הרי זה לא שחסר כסף, אני בטוחה שתוכנית ריאליטי מטומטמת שלא נותנת שום דבר חוץ מתחושת התנשאות על האחר, עולה יותר מאשר לתחזק את האתר הזה. 

איך שופכים כסף על תוכניות ריאליטי מטומטמות שלא נותנות שום דבר חוץ מבידור זול,  ודווקא מקום עם כל כך הרבה תוכן ועומק וחשיבה אחרת, סוגרים.

סדר העדיפויות של מישהו ממש דפוק.

 אני מאוד מקווה שזה שטות חולפת, או אולי אפילו מתיחה של לפני אחד באפריל.

כבר הרבה שנים שאני כותבת בבלוגים אחרים, ורק כאשר הגעתי לכאן נתנו לי את הביטחון בכתיבה שלי כאשר אחד הפוסטים שלי הגיע להמלצת העורכים.

המקום הזה נותן המון, מכל הבחינות. חבל שמישהו שם למעלה(הבכירים)  לא מבין את זה. 

הלוואי ויכולתי לעשות משהו. אבל חוץ מלהביע מחאה, לפרסם בפייסבוק, ולחתום על העצומה, מה עוד אפשר? 

מחזיקה אצבעות שזה רק חלום רע, ותו לא.

זה נכון שיש מקומות אחרים להביע את עצמך, אבל כמו שאמרו חכמינו-אין כמו בבית. כן, לפעמים המקום הזה מרגיש כמו בית לאנשים שלא מקבלים את תשומת הלב הדרושה לתחזוק הרציף היומיומי,  אז הם באים לכאן ושופכים את הלב, והמגיבים נותנים להם נחמה קטנה, או גדולה, תלוי באיכות התגובה, איך אפשר בכלל לחשוב על לקחת להם את זה?

מישהו שם למעלה, צריך לעשות חושבים. להסתכל מעבר לכסף. כי אם יש לכם כסף לבזבז על תוכניות חסרות ערך, אז יש לכם גם לתחזק מקום כל כך חשוב, לכל כך הרבה אנשים.

המון הצלחה במאבקכם-מחזיקה אצבעות <3