מאיה מתעצבנת

לכל אחד יש את הרגעים האלה בחיים שהם לא ישכחו לעולם.

הם לא ישכחו איפה הם היו כשזה קרה, מי האנשים שהיו איתם, את הריח, את הצבע שבחדר, וכמובן את התאריך של אותו יום שנחקק בזיכרון לנצח.

אצלי התאריך הזה הוא ה5.10.2014

כן, ממש לפני שלושה שבועות, ושלושה ימים. זה היה יום ראשון, שאחרי כיפור, כשהלכתי לבקר את אימי בבית החולים, ולא היה לי מושג שבעצם הגעתי כדי להיפרד ממנה.

ביום ראשון, שאחרי כיפור, בחמישי באוקטובר אימא שלי נפטרה.

כבר ביום שישי קצת לפני כניסת כיפור היא חשה ברע, והוחלט לקחת אותה לבית החולים, אימי לא הייתה אישה בריאה, וזהו לא היה האשפוז הראשון שלה, אבל גם לא חשבנו שזה יהיה האחרון. אין טעם להלאות אתכם בפרטים, לאימי היו הרבה סיבוכים אך כנראה שבסופו של דבר היא נפטרה מדלקת ריאות.

אני אפילו לא יודעת איך זה קרה, הרגשתי צורך עז ללכת לבקר אותה, ידעתי שאני צריכה לראות אותה בכל מחיר, באותו יום לא הרגשתי כל כך טוב וכמעט ויתרתי על הביקור, אבל משהו בי ידע שאם לא אלך אתחרט על זה. כמובן שהיום אני מבינה את זה בדיעבד.

כשהגעתי אליה ביום ראשון, היא כבר הייתה עם מכונת הנשמה, וגם לא ממש בהכרה, זה היה מחזה קשה.

מיד כשהגעתי לחדר, הכנסתי את ידי בתוך ידה של אימי וביקשתי ממנה ללחוץ את ידי אם היא שומעת אותי, והיא לחצה, חזק יחסית, עכשיו אני מבינה שזו הייתה דרכה להגיד שלום.

רק אחרי שישבתי איתה כחצי שעה, התחלתי לעכל פתאום את המצב שלה, ופרצתי בבכי. ניסיתי לעצור אותו, אך לא היה טעם, זה ישב בגרון והתחנן לצאת. אז הוצאתי. ואז המכונות התחילו לצפצף ולהאיר באורות כחולים וצהובים, אז ביקשו מאיתנו לצאת מהחדר.

יצאנו, היינו בחוץ אולי עשר דקות מורטות עצבים שבהם הלכנו הלוך ושוב וכל שנייה בדקנו אם כבר פתחו את הדלת בחדר שלה, בחדר מונשמים, ולבסוף הדלת נפתחה, משם יצא הרופא, שהסתכל עליי ועל אחותי, לא הצלחתי לקרוא את פניו, אני מניחה שבגלל הרגלו לבשר בשורות כאלה למשפחות, הוא כבר פיתח פני פוקר, הוא פסע לעברנו ואנו חיכינו למוצא פיו, וכששאלנו אותו מה המצב?  לא היה לנו מושג שהמשפט "אני מצטער, אבל היא כבר לא איתנו" עומד להגיע.

כמובן שמייד פרצנו בבכי. אחותי ואני, התחבקנו דקה ארוכה, ואז הכניסו אותנו כדי להיפרד. נכנסנו לחדר, וכבר בכניסה האח האחראי על החדר, נתן לנו בשקית קטנה את עגילי הזהב שהורידו מאוזניה של אימי.

ואז נכנסנו, וראינו את אמנו מכוסה בסדין, עוד מחזה שנשמר במגירת הזיכרונות הקשים.

במשך שעה ואף יותר לא זזנו מגופתה, ובינתיים גם חיכינו לשאר בני המשפחה שיבואו להיפרד, לבשר להם את הבשורה הזאת בטלפון, זה אחד הדברים הקשים שעשיתי בחיי, זהו דבר שלא חשבתי שאעשה אי פעם.

זה לא שלא ידעתי שהיום הזה יגיע, כולנו יודעים שאף אדם לא חי לנצח, ועם זאת, אנחנו עדיין לא יודעים לדמיין איך זה באמת מרגיש לאבד אימא.

הלוואי שהכאב הזה היה יכול להיחסך מאיתנו, אבל הוא מגיע, ולצערי הוא יגיע לכולנו, כי זה חלק מהחיים, זהו משפט הניחומים ששמעתי הכי הרבה. "זה חלק מהחיים" אמרו לי כל מיני אנשים, וכל מה שנותר זה להנהן בהסכמה, ולהמשיך להיזכר בפניה של אימי, ובקולה. במה שיישאר כזיכרונות ולא ייוצרו עוד חוויות חדשות.

הזיכרונות ברובם הם טובים, משעשעים ומצחיקים, כי זאת הייתה אימי. בעלת שמחת חיים שלא רואים הרבה, זה היה הקסם שלה, לא משנה מה היא עברה בחיים, ועד כמה קשים הם היו, היא תמיד הצליחה לשמור על שמחת החיים ועל חוש ההומור. וזאת בעצם הירושה הגדולה שלה, הלמידה הזאת, שלא משנה מה קורה לנו, ועם מה אנו צריכים להתמודד, תמיד לשמור על ראש מורם, ותמיד, אבל תמיד, לשמור על חוש ההומור.

אימא שלי נורא התגאתה בעצם היותה אימא, כאשר שאלו אותה מה היא עשתה בחייה, היא תמיד ענתה בגאווה, אני הייתי א-י-מ-א! היא כל כך הדגישה את המילה הזאת, אימא, שזה בעצם עולם ומלואו.

ולכן אסיים במילים שכתבתי לה בהספד- אני נפרדת ממך אימא באמירת תודה. תודה על שהיית מי שהיית, ועל כל מה שנתת. נוחי על משכבך בשלום, ותדעי, שעשית עבודה מעולה.