מאיה מתעצבנת

בימים האחרונים אני פשוט לא מצליחה לכתוב, בכל פעם שאני רואה את המספר שנראה לי אסטרונומי של החיילים שנהרגו (נכון להיום 28) בכל פעם שאני שומעת שחיילנו, יקירינו, הלכו להילחם בשבילנו, ולא חזרו. בכל פעם שאני מבינה כמה בתים עכשיו בישראל שבורים ומדממים מבכי, זה פשוט לא נתפס.

כמה כואב לי על החיילים האלה שבזכותם, בזכות זה שהם סיימו את חייהם, אני חיה את חיי בשקט יחסי וכותבת עליהם כאן, בפינה הקטנה שלי במחסן. למה יחסי?

כי השקט הוא לא אמיתי, כאשר אנו מודעים למה שמתחולל שם, ועד כמה הם נלחמים עבורנו, כדי שנוכל לבשל בשקט, וללכת לבתי קפה, ולהצגות, ולסרטים, ולתכנן תוכניות שבועיות או יומיות, וכו' השקט הוא יחסי, כי כואב לי גם על אלה, שהם מתוכנו, הקוראים לעצמם ישראלים ויהודים, ועם זאת, מגנים את הפעולות שהחיילים האלה עשו, שגרמו להם לסיים את חייהם.

אני לא מבינה את כל האלה בימים האחרונים, בעלי התעודה הכחולה, המכנים עצמם ישראלים, ועם זאת, ליבם ודעותיהם עם האויב, לא ברור לי הדבר. אולי זה כי הם מתנהגים כמאוהבים. כן, כמו בחודש הראשון, שהכל נפלא ובבחיר ליבם, אין כל רבב.

כמה כיף להיות מאוהב. להיות לחלוטין עיוורים ממסך העשן, לא לראות את הצדדים הרעים של בחיר ליבם המכה עד זוב דם לא משנה בכמה לוויות השתתפנו בגללו, לכמה אשפוזים בבתי חולים הוא גרם, לכל השברים ,קריעת הלב, הבכי והזעם, עדיין תמיד יגנו עליו כי הוא אהוב ליבם ובו בחרו. לא משנה מה הוא דורש, ניתן, כי הוא מסכן, חלש, מה כבר יש לו בחיים חוץ מאיתנו? מה הוא אמור לעשות חוץ מלהכות בנו? להתעסק עם הבעיות הפנימיות שלו? זה כל כך הרבה יותר קשה, זה דורש עבודה רבה, שהוא ממש לא מעוניין לעבוד בה.  

לא משנה שהוא הרג את האבא של התינוקת היפה מהקומה השלישית בבניין שלנו, לא משנה שעכשיו זאת מהבית ליד, איבדה את בנה , אולי גם את בנה השני, אולי גם את בן זוגה, אהוב ליבה, זה באמת לא משנה.

ליפי הנפש הנחמדים, שתמיד מסובבים את המציאות, ע"י כך שהם גורמים לנו להיראות כמפלצות לא מתחשבות, זה באמת לא משנה.

היום ראיתי בפייסבוק את אחד מיפי הנפש האלה, פליט מתוכנית ריאליטי, מחזיק שלט שבו כתוב בערבית-"אני עם עזה". אתם יודעים מה חשבתי באותו רגע? איזה קטע שהוא הצטלם עם השלט הזה, בתוך ישראל.

חשבתי לעצמי, למה הוא לא נכנס עם השלט הזה לעזה, ומצטלם איתו שם?

אולי כי בתוך תוכו גם הוא יודע מה המחיר שהוא ישלם רק בגלל שהוא מארץ אויב? כי הוא יודע שאלה שהוא בעדם, ממש לא בעדו, לא משנה מה הוא יכתוב על שלט?

אולי כי למרות הרצון להיות פרובוקטיבי, הוא עדיין מעדיף לעשות זאת בתוך מדינה שרק תקלל אותו קצת ברשתות החברתיות, ואולי תעשה עליו אייטם באחת מתוכניות הבידור, (לא שמגיע לו) אבל חוץ מזה, הוא ייצא מזה בלי שריטה.

כי זה מה שקורה למי שחי פה, בארץ ישראל, לא מוציאים אנשים לכיכרות ועושים בהם לינץ' רק כי הם מאמינים במשהו אחר.

הוא מעדיף לעשות זאת כאן,

בתוך הבית שלו, בין העם שמגן עליו ימים ולילות כדי שיהיה לו את השקט לחשוב ולכתוב מה שהוא רוצה באין מפריע, הוא קצת שכח, שכל זה יכול להתממש רק בזכות אלה שכרגע מה לעשות, מפציצים את עזה, ובדרך מסיימים את חייהם.

כן הם מפציצים את עזה,

את אותה עזה שבחרת בדעותיך להיות איתם, אבל לא באמת כי אתה פה.

הרי לעולם לא תלך לגור שם, ולעולם לא תחיה ביניהם וכמוהם,

ולעולם לא יהיו לך את הצרות שלהם, ואת חוסר השקט שלהם,

רק את שלנו, של העם הזה היושב בציון ושומר עליך,

ומוסר את נפשו כדי שאתה תוכל להצטלם בכיכר מלכי ישראל!

ולהיות בעזה בו זמנית. איזה כיף לך שאתה יכול גם וגם אבל לא ממש.

אל תטעו, גם לי כואב על הרבה אזרחים עזתים שגם הם רואים באיזו מציאות מטומטמת הם חיים, וגם הם כמונו רוצים שלום,

אבל הם תקועים בין הפטיש לסדן, בינינו לבין החמאס,ואין להם לאן לברוח, אז גם הם משלמים בחייהם, רק בגלל שלא היה להם את המזל להיוולד במקום פחות חשוך.

גם לי היו חלומות ותקוות לשלום, אבל ביום שבו שמעתי את קלטת החטיפה של שלושת הנערים אייל גיל-עד ונפתלי, התנפצו כל התקוות.

כי הבנתי עם מי יש לנו עסק, הם ממש לא רוצים שלום, הם צמאי דם, והם לא יפסיקו עד שנגרום להם להפסיק. בכוח. יש מי שבאמצע שמשלם את המחיר, אבל אין ברירה, גם אני בדעה שרק כך יהיה כאן שקט לתקופה ארוכה, כי זאת השפה שהם מבינים.

כוח.

אין לנו עסק עם אנשים שפויים, יש לנו עסק עם מפלצות צמאות דם שמסוגלות לשיר ולמחוא כף שנייה אחרי שהרגו נערים, ילדים, חפים מפשע,

כשהם חצי מטר מאחוריהם וללא רוח חיים. באותו רגע, ליבי נקרע.

באותו רגע רציתי נקמה.

ואני שמחה, למרות המחיר הכבד על חיילינו, שהם מקבלים מכה חזקה, שהם לא ישכחו הרבה זמן.

ולכם יפי הנפש, אני מקווה שכמו בהתאהבות, יגיע הזמן שבו תתפכחו ותתחילו לראות את המציאות כפי שהיא,

עד אז תרגישו חופשי לחשוב ולכתוב מה שאתם רוצים,

החיילים שמתו בימים האחרונים, נתנו את הסכמתם.

מכירים את האנשים האלה שיש להם הכל אבל עדיין מסתובבים עם פרצוף תשעה באב, ולא מפסיקים להתלונן על כל שטות?

כשאני אומרת הכל אני מתכוונת למה שנראה מבחוץ, חיי נוחות ושלמות. לדוגמא: עבודה מסודרת, ילדים, בריאות, חיי נישואין תקינים, כסף, וכל דבר שהחברה החליטה ש"אם רק תשיג את זה, תהיה מאושר". ויש הרבה אנשים שיש להם חלק מהדברים שציינתי ויש אנשים שיש להם את כל הדברים שציינתי, ועם זאת הם עדיין לא מאושרים. למה זה?

בטח שמתם לב ברוב חוכמתכם שהמילים אושר ואישור, קורצו מאותה תבנית של אותיות. צירוף מקרים?

האם רק כאשר קיבלנו אישור חיצוני אנחנו נהיים באמת מאושרים מבפנים? האם רק כאשר מישהו נותן לנו לייק בחיים האמיתיים והוירטואליים שלעתים חופפים, זה באמת אומר שאנחנו בסדר? או אוהבים אותנו באמת?

יש לאנשים נטייה לחשוב שהאישור לאושר מגיע מבחוץ. שרק אם מישהו אמר להם שהם בסדר, אז זה אומר שבאמת הם בסדר. אחרת איך הם ידעו?

אין שום סיכוי בעולם, שאישור של מישהו אחר, יחזיק את ה"אושר" הזה הרבה זמן,בהוויה העצמית שלנו. למה? כי ברגע שאין לנו אישור פנימי מעצמנו, מתוך תוכנו, אז אנחנו נאמין לכל דבר שכל אחד יגיד עלינו, וכמו שאתם יודעים יש הרבה אנשים רעים בעולם שרק ישמחו לקפוץ על ההזדמנות להוריד אותנו יגון שאולה.

אז מה עושים?

הו, בשביל זה אלואימא המציאה את הפנימיות. הדבר הזה שהוא ההיפך מחיצוניות? יש סיבה למה הוא שם בפנים.

לכל דבר בעולם יש ניגוד,ז"א לכל דבר שקיים, יש גם את ההיפך שלו. וזה כנראה כדי ללמד אותנו שבחיים, לא הכל כפי שהוא נראה.

שלא כל מה שמבחוץ, הוא באמת מה שקורה מבפנים, איפה שאי אפשר לראות. ושם בבפנים קורים דברים נפלאים שאיתם אפשר לעשות עבודה עצמית מדהימה, מבלי מפריע. כמה כיף שאף אחד לא יכול לקרוא את מחשבותינו ולהפריע לתהליך ההחלמה וההשלמה.

איך הגענו למצב הזה שאנחנו צריכים שמישהו אחר יגיד לנו שאנחנו בסדר, כדי שנרגיש בסדר? הרי מי מכיר את זה שבמראה יותר טוב ממי שמשתקף מולו?

יש אנשים הטוענים כי אינם מכירים את עצמם, באמת? זה נשמע לי עצוב מאוד, אז אולי תתחילו להכיר? ואולי תגלו שברגע שתכירו, תקבלו את האישור הפנימי והחשוב ביותר לכך שאתם לא כל כך נוראים כמו שחשבתם?

ולמה זה חשוב להכיר את עצמך מבפנים ולדעת מי אתה באמת כדי להיות מאושר?

כי האושר נבנה על יסוד חזק שקוראים לו, "ביטחון עצמי" וברגע שמישהו מנסה לפגוע בך על ידי כך שהוא קורא לך בשמות גנאי שיכולות לגרום לאדם לעשות מעשים נוראים ויכולים לשבור את רוחו, אתה כבר תדע מבפנים שזה ממש לא נכון ושאין שום סיכוי שהוא מדבר עליך. ושבעצם הוא מדבר על עצמו ועל חוסר הביטחון והשלמות שלו עם עצמו.

ועוד דוגמא קטנה לזה שלא כל מה שנראה מבחוץ הוא באמת מה שקורה מבפנים.

קחו לדוגמא את האנשים האלה שמלאים(מלאים בריקנות) כל כך בעצמם ואוהבים לשבח ולהלל את עצמם יום ולילה, כמה הם יפים, וכמה הם מוצלחים, וכמה פה וכמה שם.. תדעו שאדם שכל הזמן מהדר ומהלל את עצמו זה בדיוק הבן אדם עם החוסר ביטחון הכי גדול שיכול להיות לבן אדם. כי מי שמעריך את עצמו ובאמת יודע מי הוא ומה הוא, לא צריך את כל ההחצנה הזאת, ואת האישור החיצוני מכל מי שהוא מדבר איתו.כי יש לו כבר אישור פנימי מהבנאדם הכי חשוב שהוא מכיר. ממנו.

יש לזה אפילו פתגם שהוא כנראה החביב עליי ביותר "איסתרא בלאגינה קישקיש קריא"-מה זה אומר?

קחו לדוגמא כד, מלאו אותו עד סופו בחצץ ונסו לנער, מה יקרה? האבנים שבתוכו לא ירעישו, מרוב שהוא מלא, אבל אם ניקח רק כמה אבני חצץ בודדות וננער את הכד, זה יעשה המון רעש נכון? אבל בתכלס, הכד ריק.. כך גם נשמתו של אדם, אלה הריקים, עושים הרבה רעש,כי הרי הם צריכים למלא את עצמם מרעש חיצוני, שכמובן לא מחזיק הרבה זמן לכן הם צריכים לתפעל את הרעש הזה יום וליל. לעומת זאת,אלה השקטים, הם שקטים כי הם מלאים ומסופקים מבפנים ואין להם כל צורך להרעיש כדי שישימו לב אליהם.

הרבה אנשים מבחוץ, ישמחו להגיד לנו מי אנחנו מבפנים, אבל מה הם באמת יודעים? הם רק רואים אותנו מבחוץ.

מסכימים? לא מסכימים? כתבו את דעותיכם בעניין אשמח לכל תגובה. שבת שלום ושבוע טוב.