חוויתי הרבה אובדנות של אנשים שקרובים ולא קרובים אליי לאחרונה ..
וזה גרם לי לחשוב קצת על עצמי , מה היה קורה אם הייתי מאבדת חלק מעצמי , ובמקרה הזה מה היה קורה אם הייתי נותנת להפרעת אכילה לצאת מחיי , ונכון שכל הפוסטים שלי הם על הפרעות אכילה וזאת מהסיבה הפשוטה שהפרעת האכילה היא החלק הכי גדול בחיים שלי , היא שולטת על כל תחום.
איך נפרדים מחלק שכזה ? חלק שאני לא זוכרת את עצמי מתפקדת בלעדיו .
אני לא זוכרת את עצמי קמה בבוקר בלי לחשוב על כמה אשקול היום , כמה אוכל היום או האם לשם שינוי לא אתן ליום שלי להיות נשלט ע״י הפרעת האכילה .
אני לא זוכרת את עצמי הולכת לישון בשעה סבירה בלילה כי את רוב השעות הסבירות של הלילה אני מעבירה במחשבות על שנאה עצמית והחלטות שכולן קשורות רק להפרעת אכילה.
אני לא זוכרת איך אוכלים בלי רגשות אשם או במילים אחרות לא זוכרת איך חיים כבן אדם עצמאי בלי הפרעת אכילה .
אז איך נפרדים מחלק שכזה אני שואלת שוב.
אין לי תשובה
עדיין לא הגעתי לתשובה שתיתן לי להתחיל את החיים מחדש ותפתח לי דלת לדברים הטובים שיש לעולם להציע לי .
ואני כל כך רוצה לשחרר ולתת להפרעת אכילה למות ולקחת איתה את כל הצער והכאב שהיא גרמה לי וממשיכה לגרום .
יש בי חלק שכל כך מפחד שבלעדיה אני כלום , לא מספיק מיוחדת ולא מספיק שווה , ומצד שני גם איתה אני מרגישה ככה.
היא אוהבת אותי אבל מצד שני גם כל כך מתעבת , היא מבטיחה הבטחות ואף פעם לא מקיימת ואני בכל זאת מקבלת אותה בזרועות פתוחות וחמימות ומוכנה לעשות כל מה שתגיד.
ואני מחכה ליום שהיא תמות , ואולי ארגיש צער וכאב כמו שכל בן אדם שמאבד מישהו שקרוב אליו מרגיש , אבל אני יודעת שזה לטובה ..
ולמרות כל זה אני עדיין רוצה אותך קרוב אליי , לא רוצה שתעזבי .
בבלוג זה
בכל הבלוגים
