איך אוכל לתאר ריק קיומי. לא על ידי הפסיכולוגיה. אין לי יכולת לבודד את עצמי מן המציאות
להסתכל על נפשי כייחודית שכזו, שמזינה את עצמה בלבד.
היום הסבל שלי הוא שאני תמיד רוצה עוד
ואני רואה אחרים גם כאלה סביבי
אני רואה אותם כל הזמן
ולא אומרת להם שאני יודעת
בדיוק מה הם חווים
שאני לא רוצה לספר להם
כדי שלא יבחינו
וגם איך אני אכניס את זה בשיחה
שהקפיטליזם דורך על כל הרי החופש שהוא מבטיח להם, שהוא מדבר מגרונם ותנועותיהם חייבות לרוץ קדימה בקצב שלו, מכורים.
לייקים וצופים אלכוהול ומין סמים וכדורים סיגריות ובגדים
מנסים לענות על הצרכים
של האינטנסיביות והריגוש
הם לעולם לא ישתוו לביחד האנושי של חבורת שיחת הגרעין.
כל פעם שמישהו שותה ומעשן אני יודעת
בדיוק למה הוא עושה את זה
במיוחד בשעת העבודה
אני מבינה
ואני עושה גם
אני נהנת מאוד לברוח
אני מתחילה להנות מלהתפשר
פשרות מאפשרות הרבה פתחים אתם יודעים.
אולי אני בניסוי מדעי
חיה כל רגע עולם שאני ביקורתית כלפיו
וגם כאשר אני מנסה אחרת אני לא מצליחה.
אני מנסה.
לימדו אותי בתנועה לא להתייאש
אז אני לא מתייאשת
אומרים בתנועה שיש כל מיני צורות
אז אני מנסה כל מיני צורות
אני מתמסטלת ומתגעגעת
או סתם עולה בי בדידות אז אני מתקשרת
אף פעם לא חסר רעיון למי
ובאוטובוס אני מתגעגעת לאיתי
ואני יודעת שאני במקום אחר מידי ממנו
בשביל להרשות לעצמי לאהוב אותו ככה.
אימה מהעולם שמשתנה ומתפתח בלי הרף
שמישהו ימצא לזה מילים
שמישהו יתרגם את זה ללוגיקה
שמישהו יצביע על התופעה
שמישהו ימצא את האשמים
במונית השירות רחוב בן יהודה מרגיש הפעם ארוך מתמיד
ואולי זה כי אני חייבת סיגריה
ואולי כי אני ממהרת בלי סיבה
לעוד הופעה
שמישהו יגיד לי לאן אני רוצה להגיע כל הזמן
ולמה כולם יושבים בשקט
כשהפרסומות לא מפסיקות לצעוק על המושב שמולינו ומבעד לחלון בכל שלט ובמסך הטלפון
מזכירות לי שאני קודם כל צרכנית ואז כל השאר
שמישהו יחבק אותי חזק
אבל נפטרתי נפנפנתי החלקתי בקלות האצבע את הדייט שלי מהטינדר
לא היו לו תשובות לכל השאלות האלה
אבל דווקא היה נראה כמו בן אדם נחמד.
בבניין ענק וגבוה
איבדתי את התיק בד האדום שלי
בתוכו היו המחשב הנייד הכבד שלי
הטלפון והמפתחות הביתה.
בתחושת חוסר האיזון של האובדן
נעה בקלילות הכובד של מר התקווה למצוא
אני שואלת את עובדי הבניין על התיק האדום ועולה לקומה העליונה.
אני יודעת שיש מסיבה מגניבה בקומה התחתונה
מהסוג התל אביבי ביותר
ואני מתכננת להגיע לרקוד שם למרות שאני עייפה נורא. יודעת שזה משהו שאפשר להתמודד איתו ולהתגבר עליו בכל מקרה.
גלשיר ותמר הלסבית נמצאות שם
אני רוצה להסניף ולרקוד ולשכוח מהאובדן ותוהה אם זה אפשרי.
אז בסוף אני עולה לקומה האחרונה במדרגות בית ספר
שם באחת הכיתות נמצאת ענבל מהגרעין לשעבר, שמקשטת לוח קיר של כיתה.
התיק שלי נמצא שם איתה, עם כל הדברים.
היא אומרת שבלילה מישהו את הדברים אצלה חשב שאני שייכת אליה ואל התנועה.
אני מחייכת ומרגישה הקלה, מתלבטת אם לעזור לה לקשט,
כאילו למלא את החובות של פעם
וליצור קצת במרחב המצומצם ביותר של הלוח קיר את הבלתי אפשרי.
בסוף בוחרת לא לעזור, לבחור במובן מאליו, ולרדת למסיבה.
שם גלשיר מדברת עם תמר
ותמר היא אישה זקנה עם שיער דליל וכתום.
היא בכלל לא דומה ללסבית המגניבה שהיא הייתה, כאילו כולנו נהיה כאלו שונות ומבוגרות מבלי שנשים לב.
ואני, למרות חוסר ההגיון הזה משתלבת בשיחה.