 כינוי:
BrightDarkness בת: 35
RSS: לקטעים
לתגובות
הבלוג חבר בטבעות: | 7/2015
בודדה בעיר הגדולה
איך אישה יודעת שהיא אוהבת את בן זוגה?
האם זה נמדד לפי המילים שאת לוחשת באוזניו?
או אולי מתבטא במספר הפעמים שאתם שוכבים בשבוע?
יכול להיות שהמעשים שלך, כמו דאגה לבית, או האצבעות שלך שנעות בעדינות מעלה מטה לאורך הגב שלו, מעידות על אהבתך כלפיו?
אולי זאת הקנאה, והמחשבות האיומות שלך על מה שהוא יעשה עם האקסית שלו, שהיא במקרה הידידה הכי טובה שלו שבאה לבקר כשאת לא בבית?
יכול להיות שאת פוחדת לאבד אותו?
ואולי זה הכל יחד.
אהוב יקר, אני לא אדם קנאי, אבל הפעם קינאתי.
אני לא אדם חשדן, דרוך כל הזמן, מודאג, אבל הפעם הייתי כל אלה.
ובסוף גיליתי, שכל מה שחשבתי, חששתי, כל הסיפורים והתמונות שעברו לי בראש - היו מזויפות.
כל זה היה יכול להימנע, אם לא היית מספר לי על הפנטזיות שלך, ביום הראשון שהצטרפתי אליך לדירה החדשה.
הפנטזיות שלך, שנכון להיום אני לא מעוניינת להגשים לך, דפקו לי את הסוף שבוע. ממיילא אני שונאת ימי שבת. וזה הפך את יום השבת הזה לגרוע אף יותר.
אני תוהה, למה כל הזמן שאלת אותי בשקט מה אני חושבת עליה. איך היא. אתה רוצה לדעת?
אני אוהבת אותה. נחמד לי בחברתה. אני רוצה להתחבר איתה. ולהיות בקשר טוב איתה.
אני לא רוצה לעשות איתה אורגיה. אם לזה ניסית לרמוז לי עם כל השאלות האלה. אולי בעתיד, כשארגיש בנוח עם הגוף שלי, ובטוחה בעצמי בזמן הסקס. וכשלא יכאב לי. וכשלא אהיה מבוהלת. וכשאטפל בכל הטראומות האלה, שפוגעות לנו בחיי המין. טראומות שאתה לא אשם בהן, ולצערי עדיין מלוות אותי. רק אז, יש סיכוי שאהיה מוכנה לאורגיה. וגם זה, בתנאי שזה לא יגרום לתחושת מבוכה וניתוק הקשר. או לתחושת הגועל שעולה בי - שוב, עקב נסיון דומה.
אני מאוד מקווה שאתה מבין, ותומך.
אני מקווה שתוכל לעזור לי, למרות שאתה עובד רוב שעות היום והלילה, להתאקלם ולמצוא עבודה. כמו ביום שני ההוא, שלא הייתי מסוגלת לצאת מהבית מרוב פחד. או חרף כל הנסיונות הכושלים שלי למצוא עבודה. זה עושה לי רע. זה מתסכל, מעליב, פוגע, שלא משנה לאן אני הולכת, וכמה אני מנסה, כלום לא עוזר.
עברתי לכאן כי אמרת שיש כאן הרבה עבודה. שבתוך שבוע אמצא משהו. הנה, עבר שבוע, עברו שבועיים. ועדיין אין לי עבודה.
מה לא בסדר בי?
מה אני צריכה לשנות בעצמי כדי להצליח?
האם אני רוצה לשנות משהו בכלל?
אני שונאת את העיר, אבל לפחות יש לי בית קרקע. והפעם אני חייבת להצליח. לא אוכל לעמוד בבושה, במבוכה, ובמה שההורים והמשפחה יגידו אם שוב פעם אכשל. אני רוצה לחזור הביתה, אבל אני מרגישה שאין לי בית. ואין לאן ללכת, או לברוח. ובפעם השנייה בחיי שוב עברה בי המחשבה על מוות. וככל שהמצב מדרדר, התמונה נעשית יותר ברורה.
קשה לי להסתדר בעולם הזה, להתנהל על פי החוקים שלו.
ואתה לא כאן - שלא באשמתך - כדי לעזור. אולי העזרה שלך היא בלכלכל את שנינו, לעת עתה. ולמרות זאת, אני מעדיפה שתהיה כאן איתי.
וכמו שאתה עסוק, כך גם החברים. ואני מרגישה בודדה. והרשת הפתוחה היחידה שעובדת נמצאת כאן, על הספסל שליד גן השעשועים. אמרתי שאפשר לחיות בלי אינטרנט, הרי כך חיו פעם. אבל תחושת הבדידות גדולה יותר אחרי שבועיים בלי אינטרנט.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
