 כינוי:
BrightDarkness בת: 35
RSS: לקטעים
לתגובות
הבלוג חבר בטבעות: |
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
ההסתגלות לעיר
זה לקח חודש עד שמצאתי עבודה. במהלך החודש הזה טיילתי מראיון לראיון ללא
הצלחה. רציתי להתקבל לעבודה כי צריך, אבל לא באמת רציתי לעבוד. אלה היו
שבועות מתסכלים ומעייפים. שקרים והעמדת פנים שאני אדם אחר - זאת לא הייתה
משימה פשוטה בשבילי.
לבסוף מצאתי עבודה דרך לשכת התעסוקה. הגעתי לראיון
עבודה למקום שהתברר כמפעל. המפעל נמצא במבנה תעשייתי גדול בעל שלוש קומות.
בעבר, כשהם עוד היו מייצרים גם תוויות - למשל, התוויות שיש על הבגדים שאנו
קונים - הייתה הצדקה לגודל ולמרחב של המקום. אך מאז שמלאכת הכנת התוויות
עברה לסין, רוב שטחו של המפעל כלל לא מנוצל.
כיום, למפעל יש תכלית
אחת ויחידה; לייצר טליתות. נו, פיסת הבד הזאת עם הפסים, שהדתיים מאוד
אוהבים ללבוש מתחת לבגדים. מיילא. סוף סוף יש לי הזדמנות לחיות על חשבונם,
ולהרוויח כסף מפריט שבעיניי הוא חסר כל חשיבות. התקבלתי לעבודה במחלקת
התפירה של המפעל. במחלקת התפירה עבדו נשים מבוגרות, רובן רוסיות. חלקן
עובדות במפעל כ- 14 שנה ויותר. חלקן התחילו לעבוד שם כשהן היו צעירות,
ופשוט נשארו, כי היה להן טוב.
ביומי הראשון נתנו לי להתרגל למכונת
תפירה תעשייתית, ובמשך זמן מה עשיתי תפרים ישרים ומתעגלים על פיסת טלית.
אחר כך הראו לי איך תופרים את הכנפות - ריבועי בד מקושטים במילים וסמלים
יהודיים, שעשויים באותו הליך של הכנת התוויות לבגדים.
מאוחר יותר במהלך היום הסבירו לי כיצד לתפור את העטרות - רצועה מאורכת מאותו החומר עם קישוטים וברכה כלשהי.
אחרי
שלמדתי מה עושים, המשימה הבאה הייתה לעשות את זה מהר יותר. הרבה הרבה יותר
מהר. דיברו איתי על 60 טליתות ביום, אחד המנהלים של המחלקה אמר שצריך
לעשות 100 ביום.
ביום השלישי או הרביעי הבנתי שהעבודה הזאת לא
בשבילי. שבחיים לא אצליח להגיע לכמות הטליתות שהם רוצים. אני עובדת לאט
ומדויק, לא מהר ומדויק. מבחינתי אין דבר כזה עבודה מהירה ומדויקת.
פרפקציוניסטית לא יכולה לעבוד מהר ומדויק. עבודה מהירה פירושה פחות דיוק
והקפדה.
עם הזמן הצלחתי לתפור מהר יותר. הייתי מגיעה ל-15 טליטות ביום,
ואחר כך ל- 17 ו-20 ביום טוב. אבל לא היו לי כמעט ימים טובים. לא הייתה לי
מוטיבציה לתפור כל כך הרבה, ובאיזשהו שלב ביום פשוט היה נמאס לי לתפור את
אותו הדבר. הנשים המבוגרות אמרו שהעבודה תהיה מעניינת יותר אחר כך, כשאתחיל
לתפור טליתות מבדי צמר ולא רק מאקרילן. באמת? ומה ההבדל בדיוק? מה אכפת לי
מאיזה בד אני תופרת, העבודה היא עדיין אותה עבודה.
דברים נוספים שתסכלו אותי:
-
לא נתנו לי לעשות הזמנות כי לא היה לי הספק. לפי מה שהבנתי מדבריהם,
הטליתות שאני עושה אפילו לא יימכרו. אז מה אתם עושים איתן לעזאזל? ולמה אני
צריכה להשקיע במשהו שאף אחד לא ישתמש בו? האם זה הגיוני בכלל שכל העבודה
שלי הולכת לפח?
- כל בוקר הייתי קמה ב - 5:15, נוסעת בשני אוטובוסים
ומגיעה לעבודה בשבע. מסיימת בשלוש. לא ראיתי את בן זוגי, ורק כדי לקבל עוד
קצת זמן איתו, הייתי הולכת לישון מאוחר. דבר שגרר איתו עייפות תמידית.
מצאתי את עצמי נרדמת אם הייתי יושבת במשך עשר דקות ולא עושה כלום. נרדמתי
באוטובוס. נרדמתי מול המחשב.
- הפריע לי ששעות הבוקר שלי תמיד היו תפוסות.
- להכין 2 ארוחות, אחת בוקר ואחת צהריים, ולדחוף משהו לפה לפני שיצאתי למפעל כדי שלא אגווע ברעב עד ארוחת הבוקר.
- יותר מדי שעות בהן הייתי עם עצמי ועם המחשבות שלי, עד שבפעם הראשונה התחיל להיות לי רע עם עצמי.
ואז
הגיעה המשכורת. משכורת לא מתגמלת שבקושי גירדה את האלפיים שקל. שלא הייתה
שווה את כל המאמצים והכוחות הנפשיים שלי. ובאותו הרגע הבנתי שכנראה אעזוב
מוקדם יותר ממה שתכננתי.
מדי פעם היו שואלים אותי "נו, איך העבודה?"
הייתי אומרת "ככה, ככה". והתשובה שלהם הייתה "נו, את תתרגלי". לא, אני לא
אתרגל, אני פשוט אעזוב את המפעל. וכך היה...
לימודי הסטיילינג
שהתחלתי בחודש וחצי האחרונים, עליהם אפרט בפעם אחרת, העלו לי את הבטחון.
זה, והרצון העז לעזוב המפעל, הביאו אותי למצב בו לראשונה התקבלתי לשלושה
עבודות. הראשונה, לסופר-פארם. השנייה לחנות נעליים.
בחרתי בחנות
הנעליים. התחלתי לעבוד ביום שני, ויום למחרת קיבלתי טלפון מהחנות השלישית
אליה התקבלתי - אמריקן איגל. מתברר שהמנהל מאוד התלהב ממני, אבל זה החלק
הפחות חשוב. בשיחה, שאלו אותי למה לא הגעתי להכשרה. הכשרה? איזה הכשרה?
אפילו לא הודיעו לי אם התקבלתי או לא. מתברר שכנראה חלה טעות כלשהי או אי
הבנה. אני לא קיבלתי שום טלפון מהם. ומצידם הם התעקשו שהם כן דיברו איתי,
ואיכשהו זה הרגיש שמנסים להפיל עליי את כל האשמה, ועוד דורשים שאגיע כבר
מחר להכשרה. אמרתי תודה, אבל כבר התחלתי לעבוד במקום אחר.
אני שמחה
שבחרתי בחנות הנעליים. טוב לי שם. אפילו גיליתי שלמכור לאנשים זה קל.
והאנשים שעובדים איתי ממש לטעמי, אפילו המנהלת, ואנחנו מסתדרים מצוין.
ומכאן הדברים התחילו להסתדר טוב יותר, אבל על זה בפעם אחרת...
לא כתבתי כאן כבר יותר מחודש. ולמי שעוד זוכר את הפוסט הקודם, גם העניינים שם הסתדרו.
| |
בין רווח להפסד, ומה עושים בנתיים
אם אתה אדם ביישון, עם מעט בטחון עצמי, אחד שדואג לשלומם של אחרים ומשתדל מאוד שלא לפגוע ולדרוס אף אחד - מקומך בעולם הוא כנראה לא איתנו. כדי שהחברה תקבל אותך ותפנה לך מקום תצטרך להיות אסרטיבי, לדעת לבעוט כשצריך, להיות דעתן, לדעת למכור הכל! החל ממכירת מוצרים שאיש לא צריך - מכירת מים לאירופאים - וכלה בלדעת למכור את עצמך ואפילו את סבא וסבתא.
אין לך את היכולות הדרושות, נכון?
אם כך העולם הזה יהפוך לגהינום. לא מספיק שההתמודדות עם הביישנות, והמלחמה להעלאת הבטחון העצמי מכלה את כל האנרגיה שלך, אתה גם צריך למכור את עצמך בנסיון עלוב להשיג עבודה, ולהתפרנס איכשהו - אם לא בא לך לגור אצל ההורים כל החיים.
אבל לכל מקום שלא תלך, יגידו לך לא. אתה לא מתאים. ולא בגלל שאתה לא חכם מספיק, לא נעים ואדיב, לא מסור ושירותי, לא בעל אישיות מעניינת וערכים. אלא פשוט בגלל שלא ידעת למכור את עצמך. שלא היית מסוגל לעמוד מול העין הבוחנת של המעסיק ולהקרין בטחון. גם אם הראית נכונות לעבוד וללמוד, גם אם הראית אסרטיביות, גם אם שיקרת קצת בעניין מקום מגוריך כדי להצליח להגיע לראיון.........כל זה לא עוזר....
כי אתה לא יודע למכור את עצמך.
כן, אני לא יודעת למכור. לא את עצמי ולא את המוצר הכי שימושי בעולם. איך העולם והחברה מצפים ממני להסתדר, להיטמע במערכת הזאת כשאין לי את היכולות הדרושות, ושום דרך כדי ללמוד אותן?
אני בטוחה שיש עוד המון כמוני, שנאבקים למצוא עבודה. ולכל מקום שהם הולכים זורקים להם נעל בפרצוף כי הם לא הקרינו מספיק בטחון, אסרטיביות וכו' למרות שאני בטוחה שגם הם - כמוני - עבדו על עצמם והתכוננו לראיון בעזרת חברים והאינטרנט.
אז למה בכל זאת, פעם אחר פעם התשובה שלילית?
מה לא עבד בראיון? איך אפשר לשפר?
גם על השאלות האלה אין מי שיענה. במקרה הטוב שולחים לך הודעה כללית כזאת על אי קבלתך לעבודה. במקרה הרע פשוט לא אומרים כלום. כך שאין ברירה אלא להבין לבד מה לא היה בסדר. וזה יכול לקחת עשרה ראיונות ואף יותר. אני, אחרי שבעה ראיונות מתחילה אולי להבין. היה לי ראיון אחד שדווקא הלך ממש טוב. ואחד שהיה בסדר. ובכל זאת לא התקבלתי. והסיבות לאי קבלתי עדיין מעורפלות לי.
זה פשוט מרגיש קצת לא הוגן, שבגלל שניחנתי בתכונות האלה, יותר קשה לי להתקבל לעבודה.
ובנתיים, בין ראיונות עבודה כושלים לימים שלמים בבית (בהם אני טורחת לגרות את עצמי עד לסף תסכול, במציאת בדים יפים באינטרנט שלא אוכל לקנות), בכל זאת הצלחתי להוציא כמה דברים טובים (אך לא רווחיים).
אז מה את עושה כל היום בבית?
כשאני לא תופרת אני מחפשת גזרות, רעיונות, ולומדת טכניקות חדשות בתפירה. אני גם קוראת על אופנה מתקופות שונות במטרה ללמוד על התקופה באמצעות האופנה, ותפירת בגדים תקופתיים שמעניינת אותי מאוד.
אז מה העליתי בחכתי בשבועות האחרונים?
ובכן, תפרתי שמלה בסגנון שנות החמישים. בחרתי בגיזרה פשוטה מכיוון שהדוגמה שעל הבד הייתה מקושקשת, וחשבתי שזה יראה יותר מדיי ראוותני אם אבחר בגיזרה יותר מסובכת.
אז מה יש לנו כאן מבחינת גיזרה:
חצאית פעמון.
חולצה עם פרינסס מהכתף, ו- V בגב.
שרוולים עם כיווצים.
פריט נוסף שתפרתי:
תיק צד קטן. מזכיר לי קצת את סגנון הגיארו.
התיק עשוי מבד ריפוד דמוי עור, וביטנה מכותנה ורודה, בתוספת של שני פפיונים קטנים גם הם מבד דמוי עור.
עד כאן לבנתיים עם הדברים שעשיתי.
מאחלת לעצמי המון מזל והצלחה בראיון עבודה הבא.
| |
נסיונות ראשונים לציורי אופנה
אתמול באמצע הלילה נסעתי להביא את אהובי היקר מהעבודה. אני נהנית להעיף מבט חטוף במראה, ולראות את הכביש השחור מואר באור אדום אפלולי של מנורות הברקס. תאורת הרחוב בצומת לא דלקה, והעולם נראה חשוך יותר מהרגיל. יש משהו שונה בלשמוע את אותו השיר ביום ובלילה. משהו באווירה משתנה. ישנה מוזיקה שאני מוצאת אותה כמתאימה יותר ללילה, ומוזיקה שמתאימה יותר ליום. עליי לציין שהשעה 12 בלילה עדיין אינה מתאימה למוזיקה האפלה האהובה עליי. רק בעוד שעה היא תהיה מתאימה, והמוזיקה תעטוף את הלילה באווירה מסתורית. ככה אני אוהבת את הלילה שלי. אך אם להיות ספציפית, אני בכלל אדם של בוקר. אוהבת את הרעש וההמולה כשכולם ממהרים למחוז חפצם. לעומת זאת, אני לא אוהבת את הצהריים ואחר הצהריים, שמביאים איתם תחושות מנומנות שכאלה.
בשבועיים האחרונים עסקתי בפיתוח כישורי ציורי האופנה שלי. מתברר שדווקא במקום הזה היצירתיות מכה בי במלוא העוצמה, אך היד לא מספיק מיומנת בכדי לבטא את היצירתיות. שזה קצת מתסכל. בכל זאת, לא ציירתי כבר מעל לשנה.
להלן הציורים:
זה הציור הראשון שעשיתי. בעקרון הוא לא ממש נחשב לציור אופנה, לדעתי, מכיוון שהדמות יצאה מעט נמוכה מדיי.
את הציור השני ניסיתי לעשות יותר גותי קלאסי. כך שהיא לובשת חולצה מכופתרת, חצאית נפוחה - כאן אני לא בטוחה אם הצלחתי להעביר את סוג הבד בצורה נכונה, אך זה אמור להיות סוג של בד חצי שקוף כשמתחת יש בד כהה אטום. דווקא מבחינת השקיפות, אני חושבת שההינומה שעל הראש שלה יצאה קצת יותר "שקופה". מה שכן צביעה בעפרונות מים בגוונים כהים לוקח נצח! כמובן שאני שוקלת לתפור את זה, בעתיד (הקרוב).
בשיעורי תפירה אני תופרת שמלה בסגנון שנות החמישים. בעקרון היא כבר כמעט גמורה, אבל אני סתם מתעצלת להעלות גם תמונות שלה, כך שהיא תעלה לקראת שבוע הבא כשאסיים אותה.
ישנם מספר אירועים שהייתי רוצה לתפור לכבודם בגדים מיוחדים, כמו הארוקון, ונשף מסיכות אחד שיתקיים בעוד חודשיים (ויש גם פורים איפשהו באמצע, לא?). מקווה שאהיה יותר יעילה ממה שהייתי היום בכל הקשור לחיפוש מדריכים, גזרות, ספרים ודברים שעשויים לעזור לי לתפור בגדים לאירועים האלה, במקום להתברבר ולהגיע למדריכים הקשורים בעקיפין למה שאני רוצה.
| |
דפים:
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
