לילה אחד, בכיתה ב', חלמתי חלום. בחלום הגעתי ליפן, ופגשתי גיישה עם קימונו יפהפה ממשי, בצבע סגול-ורוד-כחול. אני לא זוכרת מה היא אמרה לי או על מה חשבתי, אבל אני זוכרת שראיתי אותה בפתח ביתה שהיה עשוי מנייר.

ואני זוכרת שלמחרת ישבתי לכתוב את הספר הראשון שלי.

היה משהו בכתיבה שריגש אותי, שמילא אותי והעצים אותי. באותם ימים התיישבתי על המחשב רק כדי לכתוב, לא ידעתי יותר מדי על האינטרנט בכלל. רק לכתוב, כמה שיותר. כמה שיותר עמוק, כמה שיותר אמיתי, כמה שיותר הרגיש לי נכון.

משהו בכתיבה תמיד נתן לי אוויר ותכלית. אני מניחה שרבים מכם מרגישים משהו דומה, בעוצמה כזו או אחרת.

הצלחתי לכתוב שבעה פרקים מלאים לפני שהובלתי את סבתא שלי אל המחשב בהתלהבות ובגאווה כדי להראות לה מה יצרתי, וגילינו יחד שהוא נמחק. כולו.

כל העבודה שלי, כל היזע וההשקעה האלה פשוט נעלמו. זה הרגיש כמו אבדן של אדם קרוב.

וכמו אחרי כל אבדן, מנסים להמשיך הלאה. מנסים לצמוח ממנו. אז ניסיתי לשחזר, אבל לא זכרתי את כל הפרטים, והשחזורים היו חיוורים לעומת המקור שישב לי בתת המודע וצחק אליי משם.

הכרתי את ישרא-בלוג שנים, ואף פעם לא היה לי האומץ לפתוח כאן בלוג, אבל אני שמחה שעשיתי את זה.
אני לא יודעת מה להגיד. אולי שלמרות שהשחזור יהיה עגום לעומת המקור, ולמרות כל הנדושות שבמשפט הזה, זו לא באמת פרידה. ושאמשיך לכתוב במקום אחר. או לעצמי.

שהיה לי העונג העצום להעביר כאן כמעט ארבע שנים מאמצע גיל ההתבגרות שלי עד היום, פחות או יותר. ששמחתי להכיר אנשים, לחלוק חוויות ותחושות, להקשיב, להעצים ולהתחבר לחלק שבי שרצה לכתוב.

תודה על כל אלו, אתם בהחלט מוזמנים לשמור על קשר: [email protected]

נשתמע.