שינויים יוצרים גלים של ריאקציות.

מחר אסתפר,

ולפחות איראה מעט קרוב יותר

למי שאני.

הלוואי שלא יחטטו לי במכנסיים.

"אנחנו מחכים לך. מתרגש?"

כן.

תמיד חיכית ליום הזה.

ידעת שזה יבוא,

ספרת את הימים עד התאריך

הזה.

אתה ילד גדול.

אתה ילד גדול,

והתחפושות קטנות עלייך.

אמא לא לידך,

ואין צורך, למרות שלא היה

מזיק לשמוע מילה טובה ממנה.

בחרת לך בקפידה את

הדברים ששווים התקוממות

משך שנים.

אתה עדיין אותו אדם,

אישיותך אינה השתנתה.

אתה מזיע,

אתה רועד.

אתה נכנס לשם

בתחפושת,

יוצא כמו מי שתמיד היית,

יודע שאולי יפסיקו לדבר איתך

אבל זה בסדר,

כי מי שאוהב אותך יישאר.

אתה מתקן את מינך.

אבל המין החדש לא משנה

את התחביבים,

האמונות.

הוא לא משנה אותך.

היום הגבריות והנשיות שבי התערבבו.

הבוקר הרגשתי נשית מספיק כדי לגעת,

ולא נרתעתי.

וכרגע אני רוצה להיעלם ולהיוולד מחדש כגבר,

או לא להיות כלל.

היום כתבתי לו "אני אוהבת אותך",

במקום "אני אוהב אותך."

ועכשיו אני הכי גברי בעולם

ואני אפילו לא יודע להסביר את זה.

אולי צריך לחזור להפרדה בנקודות?

אני קם מהשינה ופושט את הפיג'מה.

מסתכל במראה ומרגיש יאוש שאין כדוגמתו. הדמעות צורבות בזווית העין וגוש עצום מונע ממני לדבר. לחשוב. לנשום לרווחה.

"תראי מה קניתי לך!" אמא אומרת.

בגדים נשיים- שמלה לשבת, סוודר וורוד, כמה צפוי.

כל מה שאני באמת רוצה הוא חליפה ועניבה, זיפים, ולפעמים גם זין.

מתי אסתכל במראה ואחייך?

לפעמים אני עייף כל כך מהרגשות האלה.

לפעמים אני רוצה שמישהו יעמוד איתי מול המראה, יפשיט וילטף אותי.

באופן לא מיני. באופן פשוט.

"תראי איזו יפה את."

ופעם אחת, לא ארגיש צורך לתקן.

פעם אחת לא אהיה חייב להגן על עצמי.