ישבנו על הכורסאות הישנות בקליניקה החדשה שלך. החלל הזה רך ומכיל כמוך; כמה מזל יש לי.

ישבנו שם כשראית את האמת; בשקט, לאט. תווי הפנים שלך נמלאו הבעה והערת הערות פה ושם. עניתי בחיוך.

משהו השתנה בך אז. התעקלת ועיכלת רגע.

"כפי שאת מתמסרת אליו, הוא מתמסר אלייך."

וזהו. זה הכל. זה כל מה שקיוויתי להעביר לך.

עודני נדהמת מהעוצמה שבך, שעוטפת וממלאת אותי אור.

אני מרגישה אותך באדמה ובירח, בשינה עמוקה ובשקט שבפיכחון.

עזרת לי לראות, והכל שונה עכשיו- בוהק יותר, חי יותר. קל יותר.

לא כתבתי כראוי כבר שנה וקצת, אולי יותר.

מדהים עד כמה כתיבה יכולה להותיר חלל כשהיא נעלמת, והיא בהחלט נעלמה; הרגשתי שהמילים חמקו ממני, ולא הצלחתי להחזיק בהן.

הרבה קרה בזמן הזה, הרבה יותר משיכולתי להעלות בדעתי, ותמיד נטיתי לחמוק משורש העניין- שהרי, יותר פשוט להותיר אותו מאחור.

יחד עם הקושי בכתיבה נעלמה גם חדוות הקריאה שלי, החשק לצייר, לצלם, ולעסוק בכל יצירה שנהגה למלא אותי. כשניסיתי לכתוב, הרגשתי שלא נגעתי בעיקר- שכבר לא דיממתי על הנייר, אני מניחה. לא שכתיבה חייבת לנבוע מכאב, חלילה, אבל... כבר לא נגעתי אצלי איפה שצריך. וכאדם כותב, התחושה הזו הייתה לי קשה מאוד. הכל ישב איפשהו במעמקי הגרון, ובזמנו הנחתי שלא ידעתי למה קשה לי כל כך.

אבל ידעתי, כמובן שידעתי. פשוט לא הצלחתי להתמודד.

ובכן, זה ייגמר עכשיו. אחזיר אליי את המילים ואשלים עם הישן והחדש.

בזמנו גרתי במעין קומונה. הקומונה הייתה נעימה פחות או יותר, אבל לא הצלחתי להתחבר לשותפים שלי כל כך. הם היו מאוד שונים ממני, רועשים ברובם, נחמדים, ועדיין התקשיתי. היו משברי זהות וזוגיות, ולא חסרו לי סיבות להיות שקטה ומופנמת יותר מהרגיל.

לכן כל כך שמחתי כשערב אחד הלכנו כולנו לאכול אצל השכנים.

פגשתי שם בחור, והוא היה כל כך חכם, מקסים ואמיתי. נהניתי מהשיחה איתו. דיברנו על אלוהים, על אמנות, על משפחה. תוך כדי שיחה הוא לקח דף ועט, ביקש רשות לצייר אותי והתחיל לשרבט. הקשבתי לתובנות הנפלאות שלו קשב רב, ובסוף הביקור הוא נתן לי את הציור; הוא הקדיש הקדשה פשוטה וחתם בתחתית.

משהו בו שבה אותי, קשה להסביר. הרגשתי חיבור ותכננתי להציע לו לצאת איתי, אבל איכשהו לא אזרתי מספיק אומץ כדי להגיד לו, ואני מתחרטת על כך.

שבוע לאחר מכן חזרתי הביתה כי הרגשתי רע, ויום לפני שהתכוונתי לחזור לקומונה, אמא שלי הודיעה לי כבדרך אגב שהבחור המקסים הזה התאבד בערב הקודם.

אני לא ממש זוכרת מה עשיתי באותו רגע, אבל קצת אחר כך בכיתי מאוד. אף אחד ממכריי לא התאבד קודם, לא ממש היה לי עם מי לדבר, והצטערתי כל כך שהוא כבר לא נמצא יותר, למרות שניהלנו רק שיחה אחת. גם ההודעה האגבית של אמא שלי לא הועילה- איך מגיבים להודעה כזו?

כשחזרתי לקומונה כולם היו מזועזעים, אבל בדיעבד לא כעסתי עליו; לא נטרתי לו כל טינה על הבחירה שבחר, וזמן קצר לאחר מכן עזבתי את הקומונה.

עדיין קשה לי לעכל, ואני עדיין אוהבת אותו.

התלבטתי ארוכות אם לכתוב לך את זה. אם לכתוב את זה, ככלל.

כמה שנים חיכיתי, אבל עכשיו אני מוכנה.

תודה לך, אדוני. הטעויות שלך בנו אותי.

היום אני חזקה יותר, אמיצה יותר. דעתנית יותר. בלתי מתפשרת ומודעת לערכי.

היום, מעטים הדברים שעוצרים בעדי מלהיות טובה, טובה באמת.

לא בכאילו. לא בשביל התייחסויות,

בשבילי, כמו שאמרתי אז.

עשית ממני אישה, גם אם לא באופן שרצית.