כואב לי. נפשית. (גם פיזית, אבל זה כי הגזמתי קצת בחדר כושר ועכשיו אני מבינה את זה בדרך הקשה).
כואב לי נפשית כשאנחנו נתקלים אחד בשני בבית ספר בטעות. אתה אפילו לא מרים אליי מבט. מסתכל לרצפה וממשיך ללכת. ואני מרגישה שהמטר הזה בינינו, יש בו את כל ההיסטוריה שלנו, כל שיחות הנפש שם בגן שעשועים מתחת לבית שלך, כל החיבוקים, הדמעות, האהבה הגדולה שהייתה שם.
ולא.. לא אהבה רומנטית. לפחות לא מהצד שלי (ואולי כן?). אהבתי אותך (ועדיין אוהבת, אפילו יותר) כבן אדם, הקסמת אותי עם הטוב לב שלך, החוסר ביטחון הזה והתמימות. ואיך הכל התחיל להיהרס מאז אותו הלילה..
זוכר שנסענו לחברים שלך ליומיים? ויצא שהיינו צריכים לישון ביחד בחדר לבד על מיטה זוגית. הייתה מבוכה קלה באוויר אבל תוך שנייה חזרנו להתנהג כמו חברים הכי טובים.. נשארנו ערים עד איזה 4 בבוקר, כשכל השעות האלו היו מלאות בצחוקים ודיבורים.
זוכר שאח של חבר שלך חזר הבייתה באיזה 3 בלילה, ואני כולי נלחצתי שפרצו לבית, קמתי מהממיטה, פתחתי את הדלת כשאני נראית כמו גוש שיער מהלך - וכשקלטתי שזה כנראה אח שלו שחזר מהצבא, מלמלתי איזה משו דפוק וטרקתי את הדלת. כמה צחקת עליי אח"כ.
בשלב מסויים כבר התעייפנו ושמתי עליך את הראש. הרגשתי את הנשימות שלך ופתאום נמשכתי אליך בטירוף. נראלי שבחיים לא רציתי כל כך משהו כמו שרציתי באותו רגע שתנשק אותי. אבל ידעתי שהחוסר ביטחון ימנע ממך לעשות את זה, ולכן התקרבתי אליך לאט לאט עד שהיו מילימטרים בודדים בין השפתיים שלנו. שקט שרר בחדר באותם רגעים, בקיצוניות גמורה מהרעש בראש שלי. תוך שנייה מצאנו את עצמנו מתנשקים, ברוגע, לאט, לא ממהרים לשום מקום כאילו כל החיים לפנינו. נרדמנו בכפיות לקראת הזריחה.
הספקנו לישון שעתיים בלחץ. העירו אותנו לארוחת בוקר ולאחר מכן יצאנו לטיול שם באיזור כל החברים. אנחנו מצידנו התנהגנו כמו תמיד, אבל בקירבה הרבה יותר גדולה. כשחזרנו הבייתה ברכבת הייתה את שיחת ה"יחסינו לאן" שלא הובילה לכלום חח שני טיפוסים לא החלטיים- למה ציפינו?
לפחות שבוע לא ידעתי מה אני רוצה, אחרי שהבנתי ממך שאתה רוצה לנסות. איך הופכים חבר הכי טוב לבן זוג? פחדתי שזה יהרוס את הקשר. פחדתי מאוד. בלי לדעת שהקשר מאותו רגע יתחיל להיהרס בכל מקרה, ללא כל משמעות להחלטה שתוחלט.
אז קרה והיינו ביחד 4 ימים, 3 מהם הייתי אצל סבא שלי בכלל, רחוק ממך, ואני זוכרת איך באותם ימים זה שימח אותי קצת שאני לא צריכה להתעסק במבוכה הזאת, ב"אנחנו". יום לאחר שחזרתי מסבא, הלכתי לבית ספר. בהפסקה, חבר משותף בא למגמה ואמר :"הבאתי בשבילך הפתעה". ניחשתי כבר שזה אתה. נכנסת כשאתה בוהה ברצפה ממבוכה, הבאת לי חיבוק מסכן וברבע שעה שנשארה להפסקה לא החלפת איתי מילה. היינו חבורה של אנשים, דיברנו, צחקנו, ואתה החלטת לא להיות שותף. כאב לי.
באותו יום שקעתי בהמון מחשבות. לגבי המטרות והרצונות שלי, לגבי מה אני מחפשת בקשר, לגבי "אנחנו" ובכללי לגבי אהבה. הגעתי למסקנה שיש סיבה שכל בוקר קמתי עם בחילה. ואצלי בחילות זה תמיד נפשי. שזה לא מרגיש לי נכון. שאחרי ששברו לי את הלב חצי שנה לפני, אחרי ששיחקו בי, שלא התייחסו אליי כמו שצריך בקשרים קודמים - אין לי כוח נפשי "ללמד" אותך איך להתנהג במערכת יחסים. בכנות? לא היה לי כוח להשקיע עכשיו ב"להרים" אותנו כשהרגשתי שאני עדיין צריכה "להרים" את עצמי. קבענו להיפגש והרגשתי שאתה כבר יודע מה אני הולכת להגיד. אמרתי לך כל כך הרבה נימוקים ללמה אני עושה את זה, אבל ידעתי שזה לא משנה.
מאז, הקשר שלנו עבר הרבה. בהתחלה קצת התרחקנו, והבנתי את זה, בכל זאת, הגיוני. לאט לאט חזרנו לקשר קרוב יותר. חזרנו ללהיפגש בגן שעשועים מתחת לבית שלך. חזרנו לדבר שיחות נפש, כל אחד מאיתנו דיבר על מה שקורה איתו, גם מהבחינה הרומנטית.
הרגשתי תחושת פספוס קטנה כי ידעתי שמעטים האנשים שיכירו אותי לגמרי, ויאהבו אותי ככה - יקבלו אותי כמו שאני עם כל המגרעות.
באמת אהבתי אותך. ואני לא חושבת שאמרתי לך את זה אי פעם ככה.
לפני כמה חודשים התחלנו לדבר על הנשף, קבענו ללכת ביחד. בדיוק עשית קעקוע בגב, אז החלטנו שנחתוך לך חור בטוקסידו שיחשוף אותו. אמרנו גם שנלך אנחנו ועוד זוג חברים ל"שופינג לנשף". הייתי בטוחה שאני לא אצטרך לדאוג לזה השנה, שהשאלה "עם מי אני אלך?" לא תעלה.
לאט לאט, התחלנו להתרחק ממש. אני חושבת שזה היה שילוב של עומס אצל שנינו, וההשפעה של ההיסטוריה שלנו (עם כמה שהצלחנו לא לתת לה להשפיע, בסופו של דבר זה קרה). יום אחד שלחת לי הודעה : "נכון הנשף? אז יש מצב שלא נלך ביחד?". אווץ'. התרסק לי הלב. איך שאמרת את זה, בלי שום קשר לכלום, ככה סתם באמצע היום. מה יכולתי לומר? שאלתי למה. ענית שאנחנו כבר לא ממש מדברים ושאין בשביל מה. כאב לי שוויתרת, אני לא אשקר. לא ציפיתי שתחליט פשוט לזרוק את הקשר לפח.
מאוחר יותר גיליתי שלחברה הכי טובה (לשעבר) יש קשר לכך. הם היו יושבים ומדברים על כמה אני מעצבנת וכמה אני לא בסדר. והגיוני שכשתשב ותספר לה על דברים שעשיתי שפגעו בך, ותקבל קונטרה, תקבל הסכמה מצידה, ואולי גם תשמע ממנה כמה אני "לא חברה"- תגיע למצב שתעדיף לזרוק הכל.
אני כל הזמן שומעת עליך דברים. שמעתי שעברת טסט. זה היה לי ברור שתעבור טסט ראשון. תמיד היה נראה שנולדת לנהוג. לפני כמה ימים חגגת 18, והוזמנתי, אבל לא על ידך. ידעתי שבטח לא תרצה אותי שם, ידעתי, וזאת הסיבה שלא באתי. שלא תחשוב שזה כי לא היה לי אכפת. להפך..
גם לא מזמן שמעתי שאתה ממש מאוהב. שאתה רוצה להזמין אותה לנשף. זאת שהייתה חברה של האקס שלי, אחריי. כל כך אירוני שגם הפעם היא זאת שאחריי, איתך. אתם עוד לא ביחד, אבל אני בטוחה שזה רק עניין של זמן. ועם כל הכאב, אני באמת מקווה שתהיו ביחד.
אז כן, כואב לי כשאנחנו נתקלים אחד בשני בבית ספר בטעות. אתה אפילו לא מרים אליי מבט. מסתכל לרצפה וממשיך ללכת. ואני מרגישה שהמטר הזה בינינו, יש בו את כל ההיסטוריה שלנו, כל שיחות הנפש שם בגן שעשועים מתחת לבית שלך, כל החיבוקים, הדמעות, האהבה הגדולה שהייתה שם.
וכן, נראה שזו הייתה אהבה רומנטית גם מהצד שלי. אהבתי אותך (ועדיין אוהבת, אפילו יותר) כבן אדם, הקסמת אותי עם הטוב לב שלך, החוסר ביטחון הזה והתמימות. ואיך הכל התחיל להיהרס מאז אותו הלילה..
כל כך מתגעגעת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Feel again