הגעתי לקאבר הזה באחד מהחיפושים מתוך שיעמום. בפוקס. קודם כל, וואו! הביא אותי למצב שאני יושבת מול המחשב ובוכה כמו מפגרת.
אני תוהה אם גמאני מצליחה להגיע לכאלה רמות של רגש בקול כשאני שרה, הלוואי! אני כל כך אוהבת לשיר ולרגש, ולגעת באנשים (היפוטתית חח)
ואולי עוד סיבה שישר בכיתי, זה בגלל מה שקרה היום.,
רק אמצע היום אבל עדיין כשאני מסתכלת עליו הוא מרגיש לי כל כך מוזר. ממש כמה דקות אחרי שהתעוררתי שמעתי שבעלה של המורה שלי נפטר. והמורה הזאת, היא לא סתם מורה, היא כמו אמא בשבילי. והבן שלה היה חבר טוב שלי. וכואב. כואב לי לשמוע את זה ולדעת מה היא הולכת לעבור, לפחות בערך, אני הרי לא איבדתי הורה (טפו טפו טפו) אבל איבדתי אחות. אחות שהייתה בשבילי החברה הכי טובה. חבל לי שאנשים צריכים לעבור את זה, ובפרט בעלה שעבר תקופה מאוד ארוכה של מחלה קשה, תשישות.
ואני מסתכלת על אחיינית שלי, שנולדה לפני שבועיים בערך. חושבת לעצמי כמה אני לא רוצה שהיא תראה את כל הזוועות שבעולם, שלא תחווה מוות מסביבה, שלא תיפגע. ומצד שני, אני חושבת על בעלה של המורה, על אחד שסיים את חייו היום.
יש לנו כל כך קצת זמן על העולם הזה, ולא משנה כמה אני מנסה, אני מבזבזת אותו על מחשבות על העתיד, על התמרמרויות, בקושי נותנת לעצמי להינות באמת. מה, אני טיפשה? זה הכי טוב שאני מסוגלת לעשות מהחיים שלי? מתי אני אצליח לתפוס את עצמי בידיים ולהבין שלא חיים לנצח, ושכל רגע שאני חיה צריך להיות מוערך ומנוצל.
אז אמצע היום ואני חושבת מחשבות עמוקות מדי. כולה בת 17 אבל מרגישה בוגרת מדי, לרעה, באלי להיות קצת ילדה שלא חושבת
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Feel again