1/2/2104..עברו5 שנים בדיוק. 5 שנים מלאות בטוב, ברע. 5 שנים ששינו אותי מקצה לקצה. 5 שנים שלמדתי בהם על עצמי ועל החיים המון. 5 שנים בלעדייך.
בכנות, הכרחתי את עצמי להתרגל למצב החדש, שהצלחתי לשכוח שבכלל יכלה להיות אפשרות שתהיי פה. חיים שונים לגמרי שבהם לא שכלתי אחות והמשפחה שלי לא נהרסה, חיים שבהם כשקשה לי- במקום להסתגר בחדר או לחשוב פעמיים לפני שאני בוחרת לפרוק לבנאדם ולעשות את זה בהיסוס- הייתי יכולה לפנות אלייך, לחברה הכי טובה שלי...
האזכרה שלך הייתה היום. ואירוני קצת שיום המשפחה היום, ואנחנו לא בהרכב מלא , אף פעם לא נהיה. זה בכלל כבר לא מרגיש לי כמו משפחה, אין את ההווי הזה שאני רואה אצל משפחות אחרות.. וזה חסר לי. כי פעם היינו כאלה, יש לי כל כך הרבה זכרונות טובים שלנו כמשפחה - בניגוד מוחלט ל5 שנים האחרונות, כשאפשר לספור את הזכרונות האלה על יד אחת..
5 שנים, ועדיין מתגעגעת וכואבת כאילו זה קרה אתמול ♥
מצרפת פה את השיר "שלך"..
"חיבוק שלא נגמר ואז ברגע הוא נגמר..."
"וסוף, סוף לסיפור אני חותמת בלי רצון על טופס השחרור.."
שני המשפטים האלה כמו סכין בלב כל פעם כשאני שומעת את השיר הזה וחושבת עלייך.
מרגישה כמו ישראבלוגית טיפוסית לכתוב פה שאני מרגישה שאף אחד לא מבין אותי.
אבל הכי כואב לי שקיבלתי עכשיו כאפה לפרצוף (מטאפורית כן?) אחת כואבת בטירוף ועוד מהחברות הכי טובות שלי. אלה שחשבץי שמכירות אותי קצת יותר מזה, שבאמת באמת מבינות למה כלכך התעצבנתי עכשיו ככה שפשוט ברחתי משם נסערת כשהרגליים שלי לוקחות אותי הבייתה מנסה להחזיק את הדמעות לא לצאת..
הייתי בטוחה שהן מבינות כמה חרא אני מרגישה עם עצמי על זה שבגלל הבגרות המחורבנת הזאת שכחתי שהיום יום ההולדת של אבא שלי. קשר מסוג כזה שאני לא צריכה להרוויח, ואכפת לו, והוא כל כך אוהב לפנק אותי ודןאג לי. ואני, כמו מתבגרת טיפוסית וילדה חרא שלא ראוייה לכלום, שוכחת אפילו לומר לו מזל טוב. אז שמחתי בהתחלה שהן הסכימו לבוא איתי לקניון ולחפש דברים מהר כדי להספיק לעשות לו מתנה, הרי כבר שעות ערב וכל החנויות לקראת סגירה. אבל ברגע שהגענו לשם הם פשוט התנהגו בצורה כלכך לא חברית לדעתי, הם התעכבו סתם במלא מקומות גם כשניסיתי לגרום להן להבין כמה אני לחוצה וכמה זה חשוב לי.. הייתח בטוחה שאיתן אמי לא צריכה מילים כדי להסביר את עצמי.
ויצא שאני מחכה מחוץ לקניון עצבנית מחכה שיבואו- ומבינה בשיחה שהן פתאום נזכרו לקנות מערכת שבועית! כאילו, באמת?? אין זמן אחר? טין שום רגישות למצב הנוראי והחרא שנקלעתי אליו???
וכואב לי, נפשית, שכל פעם שדבר כזה קורה, מה שאמי זוכה לשמוע זה: "אוי את כזאת רגישה" או " למה את עצבנית כל הזמן". ולמה זה? כי אף אחד כנראה לא מבין אותי. ונמאס לי לקוות שמישו אי פעם יבין. בקצב הזה אני אמצא את עצמי כמו אחותי בשנות ה30 לחיי מתוסכלת מתזזת בין מערכות יחסים. אולי לפחות ייצא מזה מאפיה של חתולים כשאני אהיה זקנה מקומטת וערירית.
ומחשבה אחת עוברת לי בראש..
בשביל מה זה טוב שאני פה? גם עושה רע ןכאב ראש לאחרים, וגם סובלת בעצמי. אם רק היה לי אומץ לסיים את זה. לומר ביי ביי ולעשות טובה לכולם. אולי חוץ מלהורים שלי ששכלו בת אחת ושתיים זה כבר יותר מדי..
הגעתי לקאבר הזה באחד מהחיפושים מתוך שיעמום. בפוקס. קודם כל, וואו! הביא אותי למצב שאני יושבת מול המחשב ובוכה כמו מפגרת.
אני תוהה אם גמאני מצליחה להגיע לכאלה רמות של רגש בקול כשאני שרה, הלוואי! אני כל כך אוהבת לשיר ולרגש, ולגעת באנשים (היפוטתית חח)
ואולי עוד סיבה שישר בכיתי, זה בגלל מה שקרה היום.,
רק אמצע היום אבל עדיין כשאני מסתכלת עליו הוא מרגיש לי כל כך מוזר. ממש כמה דקות אחרי שהתעוררתי שמעתי שבעלה של המורה שלי נפטר. והמורה הזאת, היא לא סתם מורה, היא כמו אמא בשבילי. והבן שלה היה חבר טוב שלי. וכואב. כואב לי לשמוע את זה ולדעת מה היא הולכת לעבור, לפחות בערך, אני הרי לא איבדתי הורה (טפו טפו טפו) אבל איבדתי אחות. אחות שהייתה בשבילי החברה הכי טובה. חבל לי שאנשים צריכים לעבור את זה, ובפרט בעלה שעבר תקופה מאוד ארוכה של מחלה קשה, תשישות.
ואני מסתכלת על אחיינית שלי, שנולדה לפני שבועיים בערך. חושבת לעצמי כמה אני לא רוצה שהיא תראה את כל הזוועות שבעולם, שלא תחווה מוות מסביבה, שלא תיפגע. ומצד שני, אני חושבת על בעלה של המורה, על אחד שסיים את חייו היום.
יש לנו כל כך קצת זמן על העולם הזה, ולא משנה כמה אני מנסה, אני מבזבזת אותו על מחשבות על העתיד, על התמרמרויות, בקושי נותנת לעצמי להינות באמת. מה, אני טיפשה? זה הכי טוב שאני מסוגלת לעשות מהחיים שלי? מתי אני אצליח לתפוס את עצמי בידיים ולהבין שלא חיים לנצח, ושכל רגע שאני חיה צריך להיות מוערך ומנוצל.
אז אמצע היום ואני חושבת מחשבות עמוקות מדי. כולה בת 17 אבל מרגישה בוגרת מדי, לרעה, באלי להיות קצת ילדה שלא חושבת
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Feel again