כמעט 6 , 6 וחצי שנה
ואני שוב חוזרת לבלוג , לכתיבה ,
חשבתי שזה היה רגעי
הכתיבה , לרכז את כל המחשבות לדף , לפוסט אחד
להוציא הכל מהראש את הכעס את העצב ואת השמחה שנשארה כמו השאר ...
ומסתבר ששוב אני כאן יושבת ומנסה לכתוב משהו קטן אבל פתאום כל החיים שלי רצים לי בראש
ובאלי לעשות או להמציא איזה קסם שישמעו שידעו שיבינו מה רץ שם כל כך ,
הלוואי והיה אפשר להגיד במילה אחת הכל .
אף פעם לא עיניין אותי אם מישהו יקרא את כל מה שהייתי כותבת בבלוג ,
אבל מה שכן תמיד עיניין אותי שלפחות אנשים יראו אנשים אחרים מעבר למה שרק אותם זה מעניין
ומדובר גם בשאנשים שקרובים אלי .
אולי אני סתם מנסה או חושבת שאחרים באמת לא רואים אותי או שאני פשוט אגואיסטת
אבל אני לא מבינה איך אני יכלה להיות אגואיסטית , כי כשאני חושבת שנייה עם עצמי וחושבת אם עשיתי משהו מבלי לחשוב על מישהו אחר מלפניי ...
אז מיד עולה לי לראש , איך זה יכל להיות שגם אחרי שאני כל כך נותנת מעצמי ועוזרת בכל דבר ובאמת שלפעמיים גם בשבילי הצרכים שלי
לא נישאר לי , ועדיין כועסים עלי שאני לא בסדר ? מתרגלים לטוב ? אבל כמה אפשור לאכל כאפות מרוב טוב לב לאנשים הקרובים ?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Or . B