החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

יש מסביבי כל כך הרבה אנשים שאוהבים אותי, שתומכים בי.

המשפחה שלי בעיר שלי, החברות הנפלאות שלי. אמא שלי אולי, למרות שהיא לא ממש מראה את זה.

אני מוקפת אנשים שרק מחכים שאני אצליח. שרק רוצים בטובתי.

אז למה אני לא מאמינה בעצמי?

מה רע בי?

אז נו בסדר, אני לא מלכת היופי ואני בטח לא יפה כמוה. אבל היא לימדה אותי שלהיות יפה זה דווקא חיסרון. חוץ מזה, מעבר ליופי יש עוד דברים.

למה אני עוצרת בעצמי? עדיין? למה אני עדיין מרגישה כלואה?

למה ולמה ולמה.

עכשיו חזרתי מ"בילוי". במרכאות כי לא ממש נהניתי. פגשתי חברה טובה וזה היה כל כך לא ממצה. והיתה שם גם ההיא שהכרתי ברכבת והיתה חברה טובה שלי איזה כמה זמן. אמרנו שלום וזה, חבל שראיתי אותה בדיוק כשהלכתי.

היה לי כל כך נעים בחוץ שפשוט לא עליתי הביתה, עשיתי הליכה ומכיוון שהייתי לבד גם דיברתי לעצמי. חשבתי אולי להציע לבוסית שלי לפצל משמרות, כי אני רואה שבנות כן הולכות וחוזרות, אז אולי זה אפשרי. וזה אולי יפתור לי את עניין האוכל בחוץ.

יהיה באמת נחמד אם אני אוכל להגיע הביתה באמצע היום, לאכול משהו, לחזור לעבודה.

צריך לנסות את זה.

ומחר חתונה. זה אחת החתונות המוזרות אבל אני מאמינה שיהיה כיף. הבעיה הקטנה שעדיין אין לי מה ללבוש. נאלתר משהו.

לילה טוב.