החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

זה מה שעבר עלי בלילה. 

שעה וחצי לרעוד במיטה, לבכות בלי שליטה ולדעת שאין נפש חיה שיכולה לעזור עכשיו.. כי כולם ישנים בשלוש לפנות בוקר.

בקושי נשמתי. בקושי חייתי.  רק בכיתי וצרחתי את השם שלה כמו משוגעת. צרחתי בלב. 

בסוף גררתי את עצמי למחשב, הפעלתי אותו מחדש וגילתי בפייסבוק חברה שלא דיברנו הרבה זמן והיא בעצמה לא ידעה למה היא ערה. 

אמרתי לה כדי לעזור לי עכשיו בהתקף, היקום שלח אותך. והיא יודעת מכל הסיפור אז היא עזרה לי. 

ובסוף השיחה הבנתי שאני חייבת להתגר על זה. 

חייבת. 

כי לא בשביל זה היא הצילה אותי. לא בשביל זה היא נתנה לי כוחות. 

היא נתנה לי כוחות כדי שאני אסתדר לבד. 

ואני חייבת להצליח. חיייבת להאמין בעצמי. גם אם זה אומר להגיד לעצמי כל היום כמה אני נפלאה ולהתנהג כאילו זורחת לי השמש מהתחת.. 

זה לא הולך להיות פשוט.. אני אצטרך הרבה עזרה. 

אבל אני אצליח. 

אני חייבת.