כי תמיד זה נופל עליי מהשמיים כשאני הולכת ברחוב. וזה לא משנה אם אני לבושה בגדי ספורט נוטפים זיעה או חצאית וחולצת בית ספר, אני חושבת על המשפט הכי הכי שנון בעולם באותו הרגע. והוא היה יכול לסיים ספר לא רע בכלל או להוות את שורת המחץ של פרק בסדרת נוער. יכולתי לבנות באמצעותו מגדלים שלמים או לפרק ארמונות חול מרשימים. התחושה הרגעית שאופפת אותי במקרים כאלה היא של הכוח האלוהי של המילה הכתובה בין השורות במחשבה שלי. סוג של כוח על קטן ששייך רק לי.

ואז אני שוכחת אותו.