חודשי הקיץ מעיבים עליי כי הם מסמלים חום ושחרור שאני כנראה לעולם לא אחווה. לעיתים נדמה לי שאני מכורה לתחושה של להיות כלואה ונתונה לשליטה של משהו גדול יותר, וכשמדובר באיתני הטבע אני מרגישה שאני צודקת. אני אוהבת להתהלך במבול בלי מטריה ולקפוא מקור ושהגשם יתערבב עם הנזלת שתתערבב עם הדמעות, אבל זה מותר רק בימים שבהם לא משחתי את עיניי במסקרה שחורה. כשזה מלאכותי זה תמיד נראה לעין ונתפס אפילו במבט הראשון, ולכן אסור לי להרשות לעצמי לזייף. מצד שני כל פעם שאני יוצאת מהבית אני טוענת בפני עצמי בעודי עומדת אל מול המראה הסמוכה לדלת, שהחיים הם רק משחק וכל יום אני יכולה להיות מישהי אחרת. יום אחד אני הפרחה שלובשת מכנסיים שמסתירים רק חלקים נבחרים מהתחת וספק רב אם את כולו וביום שלאחריו אלבש ג'ינס מתחסד וחולצה שבאופן מפתיע תכסה לי את הבטן עד הסוף גם כשמרימים ידיים. ביום א' אפלרטט עם כולם ואוציא לכל הבנות את העיניים וביום ב' אהיה שקטה ואעלם עם הודעות יבשות וקצרות בוואטסאפ ואתן לתשוקה שלי להתבודד לנצח. לפעמים אני כמהה לחיבוקים ארוכים ומהודקים שנפרשים על פני אינסוף מימדים של זמן שאולי יתנו לי איזשהו כוח להמשיך, אבל לעיתים אני רוצה שאף אחד לא יגע בי ונרתעת וזועקת למען הרצון להיות לבד.

האמביוולנטיות שאני צריכה לחיות בתוכה מקשה עליי להתקיים אבל אני אתגבר.

אחרי הכול, עם כמה שזה מוזר ומופלא, יש כאלה שעדיין לא ויתרו עליי.