תחושת הזילות, היא הצורבת את הלב מהבפנים, חותרת בחוסר רחמים. שולפת ציפורניים חדות וקורעת גידים של הלב שכבר צמחו. מזרזת פעימותיו, מחישה את צעדי המחשבה של המוח. הכול קורה הרבה יותר מדי מהר, ואם בהתחלה הכול נראה כאוסף של דברים אסורים אך נכונים, נדמה כעת שהכול היה מורכב משביבים של טמטום וטפשות.

הייתי כלום בשבילו,

הייתי כלום גם בשבילו,

הפלא ופלא,

אני כלום גם בשבילו.

חלמתי בלילה שאנחנו נפגשים, קבענו לאכול במסעדת פועלים פשוטה שקוראים לה רוסטביף. בלב תל אביב באחד הרחובות הראשיים היא ממוקמת, השם שלה מתנוסס על שלט בעל רקע שחור שמוטבע עליו גם הסמל של קוקה קולה, והוא עצמו לבן. יש אווירה של אוכל ערבי כמו שאני הכי אוהבת. אנחנו מתיישבים על הבר, אתה אוכל המבורגר ואני לא מתביישת לאכול אחד כזה ליידך. אני בכלל לא מתביישת ממך, או מפחדת ממה שתחשוב עליי, רק קצת. חשוב לי שתאהב אותי כידידה ולא כחברה. זאת אחת הפעמים הראשונות, אולי בעצם הראשונה, שאני טוטאלי אני איתך, מצחיקה ופלרטטנית וצעקנית וקלילה וקצת משוגעת ומשפריצה קסם אישי למי שקורא לי.

בשנת הצהריים אתה כבר הופך לבחור שאליו אני חוזרת. אני שמה יד על כל כתף שלך ומסבירה את התנאים לזה שאני ואתה הופכים שוב לאנחנו. הידיים שלך על המתניים שלי. אנחנו רחוקים כמו בריקודי הסלואו בבת מצוות. אנחנו חצי אוהבים חצי שונאים. אתה והחיוך שלך, אני והמבט המושפל שלי לרצפה. אני מסבירה לך שוב שהנושאים של כמה בגדים אני צריכה ללבוש כשאנחנו ביחד במיטה ולאן לידיים שלך מותר לטייל כלל לא נתונים לויכוח. אני מתחילה להסביר לך כמה סבלתי, וההסבר מתארך, והמילים כבר נעשות לא ברורות, כל מה שנשלף מבין מיתרי הקול נשמע מרוחק, אנחנו נשמעים רחוקים.

אני מתעוררת ותוהה איך הפכת להיות לי לדמות הראשית בכל החלומות. אני מתחילה להרהר האם יש לך מקום גם במציאות שלי.

בעצמותיי בער החשק להתחפר שוב במיטה ולחזור את אותו החלום על עוצמה גבוהה מידי.

אני חצי מפחדת ממך חצי נמשכת אליך. תשוקתי אליך אבל אני נרתעת. הראש שלי צועק לא אבל הגוף כן. הלב זועק שהוא לא יודע.

לפעמים אני חרמנית ואני רוצה לשלוח לך סנאפצ'אט בחזייה האדומה שלי שאתה אוהב שמכוון לזמן קצר ולשאול אם בא לך לקפוץ לבקר.

ואז בהיה קלה באוויר בועטת אותי בכוח אדיר מימדים שנה אחת אחורה בדיוק ואני נזכרת בכל מה שגרם לי להגיד לך לא מלכתחילה.

בסוף אני נשארת חרמנית עם בחילה.

אלה החוקים, אני שומעת את עצמי במוח מדקלמת, אתה נוגע בי איפה שבא לך אבל אתה לא מוריד ממני אף בגד. בשניה שאני קולטת שאתה מנסה להוריד משהו אני קמה והולכת. אתה יכול ללבוש כמה שבא לך.

בוא נתמזמז.

חרמנית קטנה ומלוכלכת את פשוט מגעילה.

היום למדתי שאסור לזלזל יותר בתוכניות של אלוהים.

הכול נבנה באופן מושלם.

עכשיו רק נותר לי לבצע את תפקידי ולהודות על ההזדמנות.

"תגידי כואב לך קצת להביע רגשות? אני מרגיש שאני הבחורה בין שנינו"

(אני רציתי להגיד לך את זה וקצת הקדמת אותי. אתה באמת קצת מתנהג כמו בחורה אז מי אני (קפואת הלב ומחודדת המחשבה) שתגזול ממך את התפקיד. אתה כנראה באמת חושב שיש על מה לדבר, מילים שעוד נותרו לך תקועות בגרון אחרי שהרגשתי עלובה כל כך מולך. שיזדחלו בין מיתרי הקול. שיפלטו לחלל האוויר בין שתיקות מביכות. היום הן כבר יפלו לאזניים ערלות. אני באמת חושבת שאני ראויה ליותר מזה וזה בכלל לא משנה מה אני שווה.)

זה רק אומר שאני משחקת את המשחק כמו שצריך לא?

אולי זה מפני שהקארמה יודעת שאנחנו עושים את זה גרוע,

אבל זה נדמה כאילו יש סוג מסויים של אנשים שאף פעם לא מקבלים את ההזדמנות לנקום.

ומרוב שפחדתי שכולם ינתקו איתי קשר ניתקתי קשרים עם כולם.

ומרוב שפחדתי להתאכזב לא אפשרתי לעצמי שיהיה לי משהו לצפות לו.

זה היה מצב לא הוגן כשהטיחו והעולם לא נתן לי כלים להתגונן.

ובסופו של דבר, ככה זה- כשאתה נכנס להיסטריה אתה כמו עכבר שרודף אחרי הזנב של עצמו.

ותוך ניסיון עלוב משהו לנצח אתה לא מבין שאתה רק מפסיד.

"... אז כשמפשיטים אותי פיזית אני לובשת במהרה את כל המסכות שאני מוצאת בכיסים המקומטים. מחפשת אחר מחסום הולם שיגן מקירוב לבבות וגופים, טלאים של בעתה ממלאים את קירות נפשי ואני קטנה וחלשה, ולא אמיתית כמו הילדה ההיא שרצית".

(ולכן הלכת בסוף)

ואת מחשבותי לפתע קוטעת הרוח שנושבת בניגוד לכיוון ריצתי

ואני פוערת פי מנסה לשאוף אותה. מעין "אוויר חינם" שלא צריך להתאמץ כדי להחדיר לריאות.

הרוח נפסקת ואיתה גם האופוריה שחולפת כהרף עין בכאב המאמץ.

(נפלא אבל, הכול נפלא)