אתה רוצה ילדות טובות

כמעט בתולות שפתיים

מתוקות

שיגידו לך את האמת נון סטופ

ואתה רוצה לפענח אותן

לדעת מה עובר להן בראש

ולקבל החלטה

והכול תלוי בכמה שהן יותר לבושות

אתה שונא סטוצים ונגעל מאלכוהול

וגר במכון

כי שום דבר לא מרקיע לך את הביטחון

כמו עוד סקווט או מתח או עוד ריצת בוקר

אבל אז אתה עושה שריר

שלא יבייש מתאגרף בין לאומי

וכשאני נדהמת

אתה אומר מושפל

תראי איך זה עטוף בכל כך הרבה שכבות של שומן

אתה מתוודה שרצית אותי

בהליכה על חוף הים בחושך מוחלט

כשבמרחק מאיתנו ניתן לשמוע רעש

של אנשים שיכורים ושמחים ומזדיינים

ואתה לא רואה את חוסר ההיגיון

היכן זה מתנגש

כי אתה בסך הכול ילד טוב

שרוצה ילדות טובות

ואני בסך הכול ילדה טובה

(אבל אתה לא יודע)

שעושה מעשים רעים.

- את לא מובנת בעיניי ואני רגיל לקרוא אנשים.

- הרבה אומרים לי שאני לא מובנת ולי זה נראה שאני הכי פשוטה בעולם.

- את ממש לא. בדיוק ההפך. את הכי קשה להבנה שראיתי.

כי הבן אדם האחרון שאמר לי שהוא מבין אותי עזב לי את החיים בסערה חסרת רחמים.

כי ברגע שאתה תבין אתה תשנא אותי.

ואני יודעת שבעצם

כל מי שמבין

בסוף ילך.

תחושת הזילות, היא הצורבת את הלב מהבפנים, חותרת בחוסר רחמים. שולפת ציפורניים חדות וקורעת גידים של הלב שכבר צמחו. מזרזת פעימותיו, מחישה את צעדי המחשבה של המוח. הכול קורה הרבה יותר מדי מהר, ואם בהתחלה הכול נראה כאוסף של דברים אסורים אך נכונים, נדמה כעת שהכול היה מורכב משביבים של טמטום וטפשות.

הייתי כלום בשבילו,

הייתי כלום גם בשבילו,

הפלא ופלא,

אני כלום גם בשבילו.

חוסר הביטחון, הערעור, השקט המייגע הזה ששורר בחדר, הכמעט מסעיר את כל הנפשות הבודדות, כשהנייד נמנע מלצפצף את ההתראה המוכרת. אתה לא מדבר. אף אחד לא מדבר. יופי. אולי הכול לא נכון. אל תוריד לי אבנים מהירח ואל תיקח אותי למסעדות וסרטים ואל תקנה לי חולצות ופרחים. רק תן לי סימן שאני חשובה, זה בסך הכול מה שביקשתי.

והוא נוגע בי במקומות שאף אחד מעולם לא נגע בהם ומסתכל לי בעיניים ובאופן אבסורדי זה מרגיש טבעי. כאילו זה ששנינו על המיטה הזאת מסתתרים מהשעון בשעת לילה מאוחרת ואני שכובה על גבי והוא רוכן מעליי ומשפשף ידיו בג'ינס והירוק שמסביב לאישונים שלו מרפרף לי על כל הגוף ומעקצץ בנעימות, היה צריך לקרות כבר מזמן. האנחות המהירות שמתגברות בקולן כשהמגע נעשה אגרסיבי יותר, העונג, המוח שלי הופך לאיטו לעיסה אחת שלא רואה כלום פרט לכאן ולעכשיו. יותר מהר, פחות חזק, אני לוחשת בטיפת הקול שנותרת לי בין הגניחות, והוא עושה כדבריי. אני ממלמלת קריאות התפעלות והוא ממשיך להסתכל עליי מתפתלת לו בין האצבעות ואומר רק, אל תגידי כלום. אני משותקת, מהנאה טהורה אני משותקת, מתשוקה שבוערת בי מהאש שהוא הדליק.

תפסיק, אני מורה לו לפתע והוא מקשיב. הוא מקשיב, פתאום למילים שלי יש כוח, הן מקבלות משמעות כי הוא נותן להן אותה ואני אוקיר אותו על כך לנצח. הוא מתקרב אליי וצוחק ומנשק אותי במצח. זה כאילו יש לי קצר במוח, אני אומרת והוא ממשיך לצחוק, וואו.

אני מסוחררת על המיטה שלו והוא מסתכל עליי ומחבק ומנשק והוא שמח שנהנתי. אני לשירותך תמיד, הוא אומר, את רק צריכה לתת את הרשות.

(הוא כולו וואו אחד גדול, אני לא מבינה מי הנחית עליי את הדבר המדהים הזה ולמה אני ראויה).

הוא שואל אותי כרוך סביבי בחיבוק.

אני מצמידה את החזה שלי לשלו, מרפרפת על הצוואר שלו עם השפתיים ומניחה את ראשי על השקע של הכתף שלו.

לא יודעת. לא יודעת. אבל זה כל כך לא נכון עד שזה נראה לי כמו הדבר הכי נכון בעולם, אני לוחשת לו ישר לעורף.

אנחנו הטעות הכי מתוקה

צירוף המקרים הכי כיפי

השקר הכי יפה.

אני לא יכולה. הוא פשוט. יש בו כזה קסם.

וטוב לב ותמימות ואני מתמוגגת.

יותר מדי רגעים קיטשיים וכולם שלנו וזה הופך מיוחד (קוראים לזה הזרה).

אני יודעת שבמושגים חברתיים מסויימים זה אסור אבל

זה מרגיש כל כך נכון

אני כזאת כלבה

אבל

זה כל כך שווה את זה

מה עובר עליי באלוהים ממתי יש לי רגשות?!

♥

מסוג הדברים שקורים שטובים מדי מכדי להיות אמיתיים? הכול זה רק היתולים פרוסים על גבי צירי זמן, כך לפחות קל לבחור להאמין. אני בוחרת להאמין. שרגעים קסומים מתפוגגים בחסות החשכה ושכשעולמות מקבילים נפגשים אנחנו מדברים כאן על מאית שניה. חוסר ההגינות שבעוצמתיות של הרגש גורם לי לרצות לסגת. בהתחלה לא רציתי לעשות שום דבר מלבד לברוח ולאחר מכן שום דבר מלבד להשאר. אני מניחה שהסיבה היא שאין מפחיד יותר מלחדור לתוך הבועה של האוטופיה, גם אם החדירה היא איטית וגם אם מרטיבים את האצבע בסבון לפני. היציאה משם מייגעת כי הבועה מתפוצצת ומותירה טיפות מים ספורות מהולות בסבון באוויר. ולא משנה כמה טוב הריח כמו שלא משנה כמה רומנטית השעה, לפתע זה מתמוסס ואז שוב נותרת התחושה של הריקניות בבטן.

לא רציתי שיעזוב בדיוק באותה מידה שייחלתי לכך שילך, התיימרתי שיאחוז בי חזק כפי שקיוויתי שידו תשמוט את ידי באפאתיות. כל הקצי קיצון האלה מביאים אותי לערפול חושים, לנקודה דכאונית במישור החיים שבה נפגשים כל הקווים של הרגש. הכוח והתשוקה לא מרפים ממני ו-

(למרות שאמרתי לו היום לא לבוא אני רוצה אותו כאן עכשיו מיד איתי).