חלמתי בלילה שאנחנו נפגשים, קבענו לאכול במסעדת פועלים פשוטה שקוראים לה רוסטביף. בלב תל אביב באחד הרחובות הראשיים היא ממוקמת, השם שלה מתנוסס על שלט בעל רקע שחור שמוטבע עליו גם הסמל של קוקה קולה, והוא עצמו לבן. יש אווירה של אוכל ערבי כמו שאני הכי אוהבת. אנחנו מתיישבים על הבר, אתה אוכל המבורגר ואני לא מתביישת לאכול אחד כזה ליידך. אני בכלל לא מתביישת ממך, או מפחדת ממה שתחשוב עליי, רק קצת. חשוב לי שתאהב אותי כידידה ולא כחברה. זאת אחת הפעמים הראשונות, אולי בעצם הראשונה, שאני טוטאלי אני איתך, מצחיקה ופלרטטנית וצעקנית וקלילה וקצת משוגעת ומשפריצה קסם אישי למי שקורא לי.
בשנת הצהריים אתה כבר הופך לבחור שאליו אני חוזרת. אני שמה יד על כל כתף שלך ומסבירה את התנאים לזה שאני ואתה הופכים שוב לאנחנו. הידיים שלך על המתניים שלי. אנחנו רחוקים כמו בריקודי הסלואו בבת מצוות. אנחנו חצי אוהבים חצי שונאים. אתה והחיוך שלך, אני והמבט המושפל שלי לרצפה. אני מסבירה לך שוב שהנושאים של כמה בגדים אני צריכה ללבוש כשאנחנו ביחד במיטה ולאן לידיים שלך מותר לטייל כלל לא נתונים לויכוח. אני מתחילה להסביר לך כמה סבלתי, וההסבר מתארך, והמילים כבר נעשות לא ברורות, כל מה שנשלף מבין מיתרי הקול נשמע מרוחק, אנחנו נשמעים רחוקים.
אני מתעוררת ותוהה איך הפכת להיות לי לדמות הראשית בכל החלומות. אני מתחילה להרהר האם יש לך מקום גם במציאות שלי.
בעצמותיי בער החשק להתחפר שוב במיטה ולחזור את אותו החלום על עוצמה גבוהה מידי.
אני חצי מפחדת ממך חצי נמשכת אליך. תשוקתי אליך אבל אני נרתעת. הראש שלי צועק לא אבל הגוף כן. הלב זועק שהוא לא יודע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
