פעם חברה ואני הגענו למסקנה שאהבה עושה אותי רזה,

וזוהי כנראה הסיבה שהשמנתי.

"רציתי להתנצל על יום שבת ההוא, זה היה ממש לא העניין שלי ולא הייתי צריכה להתערב".

זה בסדר, אמרתי, וגם התכוונתי לכך ובאותה שעה כל האיברים הפנימיים שלי זעקו מרוב אושר.

צדקתי ונאבקתי ועמדתי על שלי וזה היה מתבקש.

אם יום אחד תבוא ותתפוס אותי במותן לפני שאספיק להעלם בחסות האי ודאות וזוג השפתיים העבות הבשרניות שלך יטרוף את אלה שלי. ואני אעמוד על קצות האצבעות ואאחוז בך חזק כי אתה גבוה כדי שהנשיקה הזאת תהיה צמודה יותר. ואם הבית יהיה ריק ואתה תנוע איתי בהרמוניה מושלמת באיטיות לעבר השיש שבמטבח ותרים אותי בידיים המפוצצות שרירים שלך כדי שאשב עליו תוך כדי מפגש סוער של לשונות טעונות תשוקה ויצר טהור של חרמנות. ואם אני אנעץ ציפורניים בגב החשוף שלך ואתה תוך שניה נוספת תנתק את הסוגרים של החזייה הכחולה החדשה שלי ותעיף אותה לכל הרוחות. ואם המשחק הזה שלנו ימשיך לנצח הטנגו שלנו לא יסתיים לעולם אתה תדע אותי תאהב אותי תגע בי תנשך אותי. ואם תסתכל עליי במבט חם כזה עם העיניים החומות הגדולות שלך ממוקד מרוכז ותנעץ אותו עד שאשרף בתוך החיבוק שלך וזה יהיה מבט שונה כי אתה תמיד נראה מנותק כשאתה מסתכל על שאר העולם. אבל לא הפעם לא הפעם לא הפעם כי הפעם זאת אני.

אז גם תשתוק איתי. שאף אחד לא ידע.

שבחיים

אף אחד לא ידע

שזאת אני. 

אבל כרגע אני לבד, כל כך לבד. תחושת הבדידות מוחצת לי את הקרביים, מבחוץ ומבפנים, דומני שכל האיברים הפנימיים שלי עתידים להתפוצץ בזה אחר זה, ולהותיר אחריהם שלולית אבסטקרטית של ריק על רצפת אספלט באמצע הרחוב. נראה שאני כלום ושום דבר, שאין כתפיים המזמינות את ראשי להתרפק עליהן, שאין אמיתות שמותר לי לספר כי אין לי למי. הכול שומם לי. בדקה ההיא באותו היום כשהרגשתי שכולם כועסים עליי ואין טעם לחיות כי גם ככה אף אחד לא מבין רציתי לברוח לחיקו של האלכוהול. במשך כל סוף השבוע שימש לי מפלט מהעתיד המאוס והיותר מדי גלוי לעין, והנה עם תחילת כאב הראש שמסמל את הגיעו של ההאנגאובר אני נותרת להתמודד עם הכול בעצמי. לכי תאספי שברים של כל דבר שריסקת בטעות, רק כי נגעת בו. לכי תחיי ותגלי עולמות מרתקים כשכל מה שאת צריכה לעשות בחיים זה בעצם לטאטא רצפות.

בסיכומו של דבר נותרתי אז לבד, בחסות החשכה, לבנות את ארמונות החול שהתפרקו.

אני בודדה.