תחושת הזילות, היא הצורבת את הלב מהבפנים, חותרת בחוסר רחמים. שולפת ציפורניים חדות וקורעת גידים של הלב שכבר צמחו. מזרזת פעימותיו, מחישה את צעדי המחשבה של המוח. הכול קורה הרבה יותר מדי מהר, ואם בהתחלה הכול נראה כאוסף של דברים אסורים אך נכונים, נדמה כעת שהכול היה מורכב משביבים של טמטום וטפשות.

הייתי כלום בשבילו,

הייתי כלום גם בשבילו,

הפלא ופלא,

אני כלום גם בשבילו.

חוסר הביטחון, הערעור, השקט המייגע הזה ששורר בחדר, הכמעט מסעיר את כל הנפשות הבודדות, כשהנייד נמנע מלצפצף את ההתראה המוכרת. אתה לא מדבר. אף אחד לא מדבר. יופי. אולי הכול לא נכון. אל תוריד לי אבנים מהירח ואל תיקח אותי למסעדות וסרטים ואל תקנה לי חולצות ופרחים. רק תן לי סימן שאני חשובה, זה בסך הכול מה שביקשתי.

והוא נוגע בי במקומות שאף אחד מעולם לא נגע בהם ומסתכל לי בעיניים ובאופן אבסורדי זה מרגיש טבעי. כאילו זה ששנינו על המיטה הזאת מסתתרים מהשעון בשעת לילה מאוחרת ואני שכובה על גבי והוא רוכן מעליי ומשפשף ידיו בג'ינס והירוק שמסביב לאישונים שלו מרפרף לי על כל הגוף ומעקצץ בנעימות, היה צריך לקרות כבר מזמן. האנחות המהירות שמתגברות בקולן כשהמגע נעשה אגרסיבי יותר, העונג, המוח שלי הופך לאיטו לעיסה אחת שלא רואה כלום פרט לכאן ולעכשיו. יותר מהר, פחות חזק, אני לוחשת בטיפת הקול שנותרת לי בין הגניחות, והוא עושה כדבריי. אני ממלמלת קריאות התפעלות והוא ממשיך להסתכל עליי מתפתלת לו בין האצבעות ואומר רק, אל תגידי כלום. אני משותקת, מהנאה טהורה אני משותקת, מתשוקה שבוערת בי מהאש שהוא הדליק.

תפסיק, אני מורה לו לפתע והוא מקשיב. הוא מקשיב, פתאום למילים שלי יש כוח, הן מקבלות משמעות כי הוא נותן להן אותה ואני אוקיר אותו על כך לנצח. הוא מתקרב אליי וצוחק ומנשק אותי במצח. זה כאילו יש לי קצר במוח, אני אומרת והוא ממשיך לצחוק, וואו.

אני מסוחררת על המיטה שלו והוא מסתכל עליי ומחבק ומנשק והוא שמח שנהנתי. אני לשירותך תמיד, הוא אומר, את רק צריכה לתת את הרשות.

(הוא כולו וואו אחד גדול, אני לא מבינה מי הנחית עליי את הדבר המדהים הזה ולמה אני ראויה).

הוא שואל אותי כרוך סביבי בחיבוק.

אני מצמידה את החזה שלי לשלו, מרפרפת על הצוואר שלו עם השפתיים ומניחה את ראשי על השקע של הכתף שלו.

לא יודעת. לא יודעת. אבל זה כל כך לא נכון עד שזה נראה לי כמו הדבר הכי נכון בעולם, אני לוחשת לו ישר לעורף.

אנחנו הטעות הכי מתוקה

צירוף המקרים הכי כיפי

השקר הכי יפה.

אני לא יכולה. הוא פשוט. יש בו כזה קסם.

וטוב לב ותמימות ואני מתמוגגת.

יותר מדי רגעים קיטשיים וכולם שלנו וזה הופך מיוחד (קוראים לזה הזרה).

אני יודעת שבמושגים חברתיים מסויימים זה אסור אבל

זה מרגיש כל כך נכון

אני כזאת כלבה

אבל

זה כל כך שווה את זה

מה עובר עליי באלוהים ממתי יש לי רגשות?!

♥

מסוג הדברים שקורים שטובים מדי מכדי להיות אמיתיים? הכול זה רק היתולים פרוסים על גבי צירי זמן, כך לפחות קל לבחור להאמין. אני בוחרת להאמין. שרגעים קסומים מתפוגגים בחסות החשכה ושכשעולמות מקבילים נפגשים אנחנו מדברים כאן על מאית שניה. חוסר ההגינות שבעוצמתיות של הרגש גורם לי לרצות לסגת. בהתחלה לא רציתי לעשות שום דבר מלבד לברוח ולאחר מכן שום דבר מלבד להשאר. אני מניחה שהסיבה היא שאין מפחיד יותר מלחדור לתוך הבועה של האוטופיה, גם אם החדירה היא איטית וגם אם מרטיבים את האצבע בסבון לפני. היציאה משם מייגעת כי הבועה מתפוצצת ומותירה טיפות מים ספורות מהולות בסבון באוויר. ולא משנה כמה טוב הריח כמו שלא משנה כמה רומנטית השעה, לפתע זה מתמוסס ואז שוב נותרת התחושה של הריקניות בבטן.

לא רציתי שיעזוב בדיוק באותה מידה שייחלתי לכך שילך, התיימרתי שיאחוז בי חזק כפי שקיוויתי שידו תשמוט את ידי באפאתיות. כל הקצי קיצון האלה מביאים אותי לערפול חושים, לנקודה דכאונית במישור החיים שבה נפגשים כל הקווים של הרגש. הכוח והתשוקה לא מרפים ממני ו-

(למרות שאמרתי לו היום לא לבוא אני רוצה אותו כאן עכשיו מיד איתי).

חודשי הקיץ מעיבים עליי כי הם מסמלים חום ושחרור שאני כנראה לעולם לא אחווה. לעיתים נדמה לי שאני מכורה לתחושה של להיות כלואה ונתונה לשליטה של משהו גדול יותר, וכשמדובר באיתני הטבע אני מרגישה שאני צודקת. אני אוהבת להתהלך במבול בלי מטריה ולקפוא מקור ושהגשם יתערבב עם הנזלת שתתערבב עם הדמעות, אבל זה מותר רק בימים שבהם לא משחתי את עיניי במסקרה שחורה. כשזה מלאכותי זה תמיד נראה לעין ונתפס אפילו במבט הראשון, ולכן אסור לי להרשות לעצמי לזייף. מצד שני כל פעם שאני יוצאת מהבית אני טוענת בפני עצמי בעודי עומדת אל מול המראה הסמוכה לדלת, שהחיים הם רק משחק וכל יום אני יכולה להיות מישהי אחרת. יום אחד אני הפרחה שלובשת מכנסיים שמסתירים רק חלקים נבחרים מהתחת וספק רב אם את כולו וביום שלאחריו אלבש ג'ינס מתחסד וחולצה שבאופן מפתיע תכסה לי את הבטן עד הסוף גם כשמרימים ידיים. ביום א' אפלרטט עם כולם ואוציא לכל הבנות את העיניים וביום ב' אהיה שקטה ואעלם עם הודעות יבשות וקצרות בוואטסאפ ואתן לתשוקה שלי להתבודד לנצח. לפעמים אני כמהה לחיבוקים ארוכים ומהודקים שנפרשים על פני אינסוף מימדים של זמן שאולי יתנו לי איזשהו כוח להמשיך, אבל לעיתים אני רוצה שאף אחד לא יגע בי ונרתעת וזועקת למען הרצון להיות לבד.

האמביוולנטיות שאני צריכה לחיות בתוכה מקשה עליי להתקיים אבל אני אתגבר.

אחרי הכול, עם כמה שזה מוזר ומופלא, יש כאלה שעדיין לא ויתרו עליי.