הגיוני לחשוב שעד עכשיו, אני כבר אתרגל לזה ששום דבר לא מסתדר.
אין לי מושג למה חזרתי לכאן. עברה כבר יותר משנה מאז שכתבתי. זה לא שלא היה לי מה. אינספור מונולוגים חלפו לי בראש במהלך הזמן הזה. אני מניחה שפשוט קשה לי להעלות על הכתב את כל הדברים האלה, שקשה לי כל כך להתמודד איתם. לא בפניי אחרים, ואף לא בכתב. מאותה הסיבה שאני לא מסוגלת להתחיל טיפול פסיכולוגי. האמת שלי מדכאת אותי. רק המחשבה על לנסח אותה במילים, גורמת לי לבחילה ממשית.
אז ממשיכים הלאה. עם האמת הכואבת המהדהדת בחלל הראש, הבטן, החזה. אני תוהה לעצמי לפעמים איך אני מסוגלת לתפקד, עם כל הכובד הזה. איך אני מסוגלת לקום ולצאת מהמיטה עם כל הגועל נפש הזה על הנשמה.
וזה מפחיד אותי.
ומעציב. ומעורר רחמים.
הגיוני לחשוב שאחרי כל זה, אני אתרגל כבר לזה ששום דבר לא משתנה. אבל לא.
כנראה שאף פעם לא אתרגל.