הגלולה

לפני כשבוע הופניתי על ידי אדם יקר מאד לחיבור מעניין הנוגע בדרכים רבות למסר שאני מנסה להעביר. החיבור נכתב על ידי פרופ' נעם חומסקי מאוניברסיטת MIT, ומטרתו היא לפרט בקצרה את הדרכים בהן השלטון עושה שימוש באמצעי התקשורת בשביל לשנות את התודעה הציבורית.

הופתעתי לראות שלחיבור לא קיימת גירסה מתורגמת לעברית, ולכן כל שבחרתי לעשות הוא לתרגם את החיבור ולהוסיף דוגמאות הנוגעות לישראל (כשהן רלוונטיות).

1. אסטרטגיית ההסחה

   האלמנט העיקרי של שליטה חברתית הוא אסטרטגיית ההסחה שמפנה את תשומת הלב הציבורית מנושאים חשובים ושינויים המונהגים על ידי האליטות הפוליטיות והכלכליות, באמצעות הטכניקה של הצפת התודעה במידע לא חשוב. אסטרטגיית ההסחה חיונית גם למניעת ההתעניינות הציבורית בתחומים כגון מדע, כלכלה, פסיכולוגיה, נוירוביולוגיה וקיברנטיקה. "שימור המצב בו תשומת הלב הציבורית מופנית מהבעיות החברתיות האמיתיות, עסוקה בנושאים שאינם בעלי חשיבות אמיתית. לשמור על הציבור עסוק, עסוק, עסוק, ללא זמן לחשוב, בחזרה לחווה ולחיות אחרות." (ציטוט מספרו "נשקים שקטים למלחמה שקטה")

   השימוש התכוף באסטרטגיית ההסחה בישראל אינו חדש. צורה בולטת מאד שלה נעשתה בקיץ 2011, שמטרתה היתה להשתיק את המחאה החברתית ולגרום לציבור לשכוח ממנה. באותו קיץ היו אלה האיומים של תקיפה באיראן והקמת המדינה הפלסטינית (שניהם לא התממשו) שזממו להשמיד את מדינת ישראל, ושחרור גלעד שליט שנשלף כקלף נוסף להרגעת הציבור.

2. צור בעיות, והצע להן פתרונות

   השיטה הזו נקראת גם "בעיה – תגובה – פתרון". היא יוצרת בעיה, "מצב" שמטרתו לגרור תגובה כלשהי מהקהל, הנוגע לנושא העיקרי שבו השלטון רוצה להשיג הסכמה. לדוגמא: תן לאלימות העירונית להשתולל, או תארגן מתקפות עקובות מדם בשביל לרתום את הציבור להעברתם של חוקים בטחוניים. לחילופין אפשר ליצור משבר כלכלי בשביל לקבל את הנסיגה מזכויות חברתיות ומסיפוק שירותים ציבוריים כרוע הכרחי.

   תופעת הרעש בקיץ 2013, שהתחברה גם לתופעת האלימות במשפחה, ואוזלת ידה של המשטרה בטיפול בבעיות הללו, הובילו לתגובה ציבורית נרחבת, והכנסת העבירה חוק המאפשר לשוטר להיכנס לביתו של אדם ללא צו ואף לערוך בו חיפוש. מדובר בחוק הפוגע בצורה קשה בזכות לפרטיות, ולמעשה מעניק לשוטר אפשרות חוקית להיכנס לביתו של אדם "אם יש לו יסוד סביר להאמין שמתקיים בו פשע".

3. אסטרטגיית ההדרגתיות

   ניתן לקבל את הסכמת הציבור לגזירות אליהן לא היה מסכים, בעזרת יישומן בהדרגתיות במשך מספר שנים רצופות. בצורה הזאת מצבים סוציו אקונומיים חדשים (נאוליברליזם) נכפו על הציבור בשנות ה-80 וה-90: המדינה המינימלית, הפרטה, ארעיות, גמישות, אבטלה מסיבית, מיסים ותשלומים ללא הבטחת הכנסה ראויה, כל כך הרבה שינויים שהיו גורמים למהפכה הם היו מגיעים בבת אחת.

   בישראל התנפחה בהדרגה אחת מבועות הנדל"ן הגדולות בעולם. מבלי שאף אחד שם לב טיפסנו לראש הסולם הלא מכובד הזה, וכעת אנחנו ניצבים במקום הראשון בהשוואה לעולם. בישראל נדרש האזרח הפשוט לעבוד 12 שנים לרכישת דירה – 148 משכורות, כאשר ב2008 בלבד עמד המדד על 96 משכורות. תוך 6 שנים בלבד קפץ מספר המשכורות בכ-60%, אך הדבר נעשה בצורה רציפה ובהדרגתיות, וכך גרר פחות התנגדות.

4. אסטרטגיית הדחייה

   דרך נוספת לקבל הסכמה להחלטה לא פופולרית היא להציגה כ"כואבת אך הכרחית", תוך השגת הסכמה ציבורית עד לזמן היישום העתידי שלה. קל יותר להסכים להקרבה עתידית מאשר שחיתה עכשווית. ראשית, מכיוון שהאנרגיה לא תושקע באופן מיידי. שנית, מכיוון שהציבור מאמין בתמימותו ש"מחר יהיה יותר טוב" ושייתכן וניתן יהיה להימנע מההקרבה הנדרשת. כך מקבל הציבור יותר זמן להתרגל לשינוי ולקבלו בכניעה בבוא העת.

   העלאת הגירעון הציבורי הגבוה לסדר היום בראשית 2013 הכין את הציבור לגזירות העתידות לבוא. העיסוק בגירעון החל עם כניסת הממשלה החדשה לתפקידה, והציבור הבין שהגזירות יגיעו וכך התרגל לרעיון. מסתבר אמנם, שבסופו של דבר הגזרות היו חמורות מדי והן צומצמו.

5. פנייה לציבור כאל ילד קטן

   רוב המידע המגיע לציבור משתמש בשפה, טיעונים, אנשים ובייחוד טון של ילדים קטנים, הקרוב לעיתים לחולשה, כאילו הצופה הוא ילד קטן או אדם הלוקה בשכלו. ככל שאדם מנסה לרמות את הציבור בצורה חריפה יותר, כך הטון שלו יותר ילדותי. מדוע? "אם פונים לאדם כאילו גילו הוא 12 ומטה, אז, בגלל הרמיזה, האדם נוטה בהסתברות מסוימת לתגובה נטולת ביקורתיות ברמתו של אדם בגיל 12 ומטה." ("נשקים שקטים למלחמה שקטה")

6. שימוש בצד הרגשי ולא בצד ההגיוני

   שימוש באספקט הרגשי היא טכניקה קלאסית לגרימת קצרים בניתוח ההגיוני, ובסופו של דבר לחוש הביקורתי של האדם. בנוסף, שימוש בצד הרגשי מאפשר פתיחת דלת אל הלא מודע להחדרת והשתלת רעיונות, רצונות, פחדים וחרדות, דחפים והתנהגויות שונות.

7. שמירה על בורות ובינוניות הציבור

   הפיכת הציבור לחסר יכולת לצורך מניעת הבנת הטכנולוגיות והשיטות המשמשות לשליטה והמובילות לעבדות. "איכות החינוך הניתן למעמדות החברתיים הנמוכים יותר חייב להיות באיכות נמוכה ככל האפשר כדי שפער הבורות בין המעמדות הנמוכים והגבוהים יהפוך את השאיפה למעבר בין מעמדות לבלתי אפשרית." ("נשקים שקטים למלחמה שקטה")

   הפער החינוכי בין הפריפריה למרכז גדול מאד, ומזכירים לנו אותו לפעמים כאשר מגיעות תוצאותיהם של מבחנים גדולים. בנוסף, התכנים המוצגים בטלוויזיה יורדים ברמתם, כאשר הז'אנר המצליח בישראל הוא זה של תחרויות הריאליטי, המעודד את האספקט הרגשי ולא את ניתוח העלילה ההגיוני. השפה והנושאים בהם מתעסקים התכנים יורדים ברמתם בצורה מתמדת, וגם מהדורות החדשות הופכות ליותר ויותר צהובות עם השנים (העיסוק החדשותי המוגזם בפרשת אייל גולן הוא דוגמה מצויינת לכך).

8. עידוד הציבור לשאננות לגבי הבינוניות

   לגרום לציבור להאמין לכך שזה מגניב ואופנתי להיות טיפש, וולגרי וחסר השכלה.

   בישראל ובעולם האדם המגניב הוא זה שלא לומד, הנועז הוא זה שצועק, האלים הוא זה שמקבל קרדיט במקרים רבים. הדברים מוצגים בצורה הזו במשך שנים רבות בתקשורת. בבית הספר בו אני למדתי התרבות של הברזות משיעורים, התחצפות למורים ואף השתתפות בקטטות או עבירות פליליות היתה מקובלת וקיבלה עידוד חברתי במקרים רבים. הוקעת הקריאה, עידוד הצפייה המרובה בטלוויזיה וקידום המסרים הקצרים והרדודים, כל אלו הם חלק מהתופעה שמטרתה עידוד הבורות והבינוניות.

9. חיזוק האשמה העצמית

   לתת לפרטים להאשים את עצמם בחוסר מזלם, שהגיע כתוצאה מכישלון באינטיליגנציה שלהם, יכולותיהם, או מאמציהם. כך, במקום למרוד נגד המערכת הכלכלית, האשמה העצמית האוטומטית יוצרת דיכאון, שאחת מההשפעות שלו היא חוסר פעולה, וללא פעולה אין מהפכה!

   חיזוק החלום האמריקני שהפך בינתיים לחלום הישראלי הגורם לאנשים לחשוב שאלו העובדים קשה יצאו נשכרים, ואלו שלא הצליחו כנראה שלא עבדו קשה, מטרתו לשמר את רגש האשמה העצמית. אם לא הצלחתי, כנראה שהסיבה נמצאת בי, ולא במערכת. כך מעכבים אנשים מהסקת מסקנות ומונעים את ההתעוררות החברתית.

10. הכרת הפרטים טוב יותר משהם מכירים את עצמם

    ב-50 השנים האחרונות, התקדמות מואצת של המדע יצרה פער ההולך וגדל בין הידע הציבורי והידע הנמצא בבעלותן של האליטות השולטות. הודות לביולוגיה, נוירוביולוגיה ופסיכולוגיה יישומית, ה"מערכת" נהנתה מהבנה מתוחכמת של בני אדם, על היבטיהם הפיסיים והפסיכולוגיים. המערכת מכירה את האדם הפשוט טוב יותר משהוא מכיר את עצמו. המשמעות של זה היא, שברוב המקרים, המערכת מפעילה יותר שליטה וכוח על הפרטים, משהם מפעילים על עצמם.