קוראים לי חן. אחת מבין שלושת המגמות שלי היא לימודי שואה. אולי....
בעצם המגמה הכי חשובה שיש לי, ולדעתי גם הכי חשובה בכלל. תמיד היו שאלות
"מה יש ללמוד על השואה 3 שנים??" , "מה אתם עושים שם בכלל??" , "סתם בזבוז זמן"
וכולי וכולי. אבל אני רוצה להגיד לכם איך המגמה נראית מהעיניים שלי. רק בבית הספר
שלנו מתקיימים שני דברים - שבוע השואה, שבו שבוע שלם מתעסקים בשואה,
בכל מיני היבטים ונושאים שלה, עוברים מתחנה לתחנה ומגלים דברים שלא ידעתם.
ומגמת לימודי שואה - שכמוה אין עוד בארץ, ולא בעולם. שכל מי שהחליט לקחת
חלק בה, בא אחרי שעות הלימודים. מה עושים ? רואים סרטונים מעניינים, פרוייקטים
שמשלבים אותנו עם ניצולי שואה, עם סיורים שהם רק בשבילנו ועוד המון דברים.
את אחד מהפרוייקטים שעשינו הפעם, אותו אני חייבת לספר. היום, 7/4/14 ,
הלכנו 10 תלמידים משכבה י', יא' ו-יב' לבית של ניצולת שואה בעיר שלנו.
התפקיד שלנו היה לסייד לה את הבית, חשבנו שזה רק לצבוע, שעתיים וסיימנו לא?
אז זהו, שלא. אמרו לנו בסך הכל לעבור על הקיר עם שפכטל כדי לגרד את מה שיוצא.
כמעט כל הקיר נפל. הכל חום, מלוכלך, בלוי. אבל ברגע שהתחלנו, החלטנו
לעשות הכל בשבילה, ואנחנו לא מכירים אותה בכלל והיא לא אותנו. התחלנו לצבוע,
מבפנים ומבחוץ. בנתיים היא הלכה לקופת חולים. 10 ילדים על בית שלם,
בשעה וחצי סיימנו הכל, לא זזנו עד שכל הקיר המלוכלך והמפורק יהיה לבן ויפה,
שמנו חומרים, חיכינו, צבענו, השלמנו איפה שהיה צריך. הכל בשביל בן אדם
שאנחנו לא מכירים. ברגע שהיא חזרה.... אין דרך לתאר את המבט שלה,
המילים שלה [גם כי היא דיברה רוסית ואני לא מבינה מילה...]. היא הייתה על
סף דמעות.. אי אפשר היה לזהות את הבית, לבן, נקי... כן.. לא רק צבענו,
החלטנו שאנחנו גם מנקים לה את הבית. היא ראתה את כולנו צבועים, אין
אחד שלא היה כזה, אפילו המורה, שאמר שרק מסתכל, צבע ועזר והתלכלך
וצחק עם כולנו. היא הייתה כל כך מאושרת, לא הבנתי מילה אבל אפשר
היה לראות את ההוכרה ואת התודה והאהבה לכל מאיתנו. זה היה היום הכי
טוב בחיים שלי, הרגשה כזאת של סיפוק לא תהיה לי בחיים... נתינה למישהי
שאני כנראה גם לא אראה בחיים, אבל לשמח אותה ברמה אדירה.. זה מספיק.
אז אחרי שקראתם את כל זה, קומו, ולכו לעזור למי שצריך. לווא דווקא לניצולי שואה,
לכל אחד שצריך, בסופרים, לשכנים, להורים, לעניים, לניצולי שואה, סתם להכין
מאפים או אוכל ולהביא לאנשים עובדים, לכל אחד שרק צריך. יש לנו שבועיים וחצי,
זה המון זמן. במקום לשבת בבית, הכי טוב זה לקום ולתרום לאנשים שבאמת צריכים
את זה, יותר מאיתנו. אפילו סתם לאנשים שעובדים לידכם כדי לשמח, כדי לתת הרגשה
טובה, בשביל הנתינה.
חג שמח לכולם !
בבלוג זה
בכל הבלוגים
