אני נושמת את האוויר שלי לאט, משתדלת להתמכר לחיים. משתדלת חזק.

התסכול אוסף את שברי נשמתי לרקמה שברירית ומנצנצת, האור המעומעם מעליי מכהה את עורי, מחוויר את כוחי. אני מותשת מהמשחק הבלתי נגמר במי שאני, ברצונות שלי ובחשקי. אני מתקשה להתמודד עם היום-יום, עם השגרה של חיי, עם ההבנה הפשוטה ששאר העולם כל-כך שונה ממני.

כשאני מתעוררת לבקרים אביכים, או נרדמת בלילות שחרחרים, הנפש שלי זקוקה לצייר את הרגע, לנצח על הפעימות – האיטיות כשאני רגועה, הלא סדירות כשאני טרודה והמהירות כשאני דרוכה. במקום לצייר, אני מקמטת את הדף של קיומי ומסיטה את המבט מעצמי. זה לא הזמן.

חשבתי שהמלחמה היחידה שלי תהיה בגיבוש זהותי, אולם גיליתי שהמלחמה האמיתית היא להכרה בה. אני לא מוצאת את המקום שלי, את הפינה הזו שמשקיפה ליקום הגדול ומציגה את הדיוקן של חיי בצורה הטובה ביותר. אני חשה כבויה ומיוסרת, שרידים של נר קטן שטפטף בתוך גוף גדול ונפוח. גם הלב שלי נפוח. וכואב.

לא אצטדק ולא אתרץ את דאבוני, הוא רב, ויש לו סיבות משלו. ההתייחסות אליו כנחות, כחסר סיבה, כמיותר או כצעקה לתשומת לב נואשת – מעצבנת אותי ומכבידה עליי. אני לא חייבת הסברים לאיש ואין אדם שיוכל להעריך את הנזק, הנתק והנמק שמתפשט בי.

אני לא מבינה מי קובע כאן את החוקים, מי קורע אותי מאושרי, איך העולם מתנהל. ואם אין תשובות לכל השאלות, למה זה עדין משפיע על החירות שלי לבחור באמת, בלי להיות קשורה חזק למערכת שאני לא מאמינה בה?

אני נחנקת לאיטי, השסתומים שלי נסגרים והנשמה שלי נתלית על הוו בחדרו של אלוהים.