רצים על החול, רצים אל השאול. 

הוא צוחק ומתנשף, מחזיק בכף היד את אחת מצלעותיו. אני מסתכלת עליו, תוך כדי הליכה עקומה לאחור. מחייכת. לא באמת התכוונתי שנגיע כל כך קרוב אל המזח. הלילה מתקשה ככיפה מעל ראשנו, ואנחנו מתקרבים ומביטים עליו. וואו, הוא אומר לי. איזה ירח מדהים. ואנחנו הולכים זה לצד זו, יחפים ושקטים, מגניבים איזה חיוך מהורהר. מתפתלים בין הכרה לניתוק. בין עבר, הווה ועתיד. בין שקט לתהודה רועשת. מתפתלים בין מחנק לחירות. ואולי הדממה שנפערה היא בעצם אני, והיא אפילו אתה, ויש בה כל כך הרבה חן ואמת. אני לא חושבת על שום דבר, אבל מרגישה את הלב שלי עולה לי לגרון. אני פורחת ונובלת בד בבד, לצד הבריחה מהמידור והכניסה לעולם רחב חסר סוף. אנחנו שוכבים על החול, סופרים קצת כוכבים, מניחים את הראשים די קרוב זה לזה. העור שלי שורף מקרני השמש שרק קודם פרשו לנום, ומקצוות העיניים נשמטות נשיקות שפעם נבחרתי לקבל. 

נקודות קטנות של חול נדבקות לכתפיי ועורפך. אני אוהבת, אתה נפעם. ואולי בכלל הפוך.