קים נשענה על מסעד המיטה.
היא חשה עייפה במיוחד, עצבנית. משהו
בתוכה היה לא שקט והיא חשה שלא כשורה.
חדרה היה חשוך ועל בטנה החשופה
השתקפו צלליות תאורת הרחוב שנדחקו אל ניקובי התריס. היא ידעה שבקרוב תגיע השעה
והיא תאלץ להיפרד מכולם. מכל האנשים הדמיוניים שמעטרים את חייה בשושן ופנינים.
היא רצתה לומר משהו שמח שיקל על
האווירה, אולם רק מילות אשכבה עלו במוחה. היא לא הצליחה לנצח ולו בדיחה אחת. רק
סרקזם טהור נשקף מהמראה שניצבה מולה. ציניות שחורה משחור, יש להוסיף, ממש כמו
הבבואה שלה. אולי כאבי הגב שלא מרפים משטים בחוש ההומור שפעם היה לה.
קים תספר לכם, במסיבת הפרידה שהיא תערוך מחר בערב, למה
כולכם כאן. היא תספר על הלילות הארוכים שהיא בלתה בלנסות להסביר לעצמה מה היא
מרגישה וחושבת. היא תספר על הימים שהיא בלתה בסיבובים סביב בניין הלימודים שלה, עם
המעיל השחור הגדול והאוזניות. היא תספר על הילדה הקטנה שהיא מצאה בתוכה, זו שזקוקה
לביטחון, עוצמה ואהבת אין קץ. היא גם תספר לכם על כל מה שהיוויתם עבורה ותישא תודה
קטנה, ותוסיף נשיקות וחיבוקים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
