"נסיכת העיר, אני עובר אורח

התשמיעי לי את שירך?

לא אכביד, לא אהיה לטורח..

רק יאיר הבוקר ואלך."

יש לי שם שנתנו לי הוריי ושם משפחה שנתתי אני. יש לי עיניים זהות לשל אבי, ושיער חום שהבהרתי אני. 

בתום חיי אנוח על קני ואתפרק לאבק בתוך ימים ספורים. האין זה סוף אידיאלי לכל מה שהשגתי בחיי, שייפול וישכב למרגלותיי ויהפוך לבלתי מהותי יותר לאיש?

-

יש מקומות שמצאתי ולא זכרתי את שמך, ויש ימים שלמים שעברו בלי שאזכר בך. אני לא נשארת לחכות שאולי תבוא עד אליי, ורק שלא יראו אותי נסחפת למקום רחוק מידי. כל הטירוף כבר התנקז אל הבור במדרכה, אני לא חולמת אותי ואותך. הלילה אפסיק לחשב את התרגיל, לא איכפת לי מתי נצטלב לאותו שביל. אין לסוף הזה שם רומנטי, רק צל מעצבן, מטופש ואפאתי. הכל מתבלבל, אבל לגמרי ברור, אני צריכה להתקפל. אני מרגישה כמו סוד קטן וכמוס, כמו חתול מסורס וכעוס. לא יכולתי לגעת בפנים הקטנות, להבטיח הבטחות משונות, לא יכולתי לאסוף את הדמעות, ולכתוב עליך מילים שקופות ומרגיעות. כשישבת מולי, אדום ועצוב, העליתי חיוך אחד גנוב. רציתי כל כך לומר לך את המילים הארורות, והן היו מדויקות וקצרות. פחדתי. עצמתי עיניים בלי לומר להתראות, בלי לחשוב מה איתי. שרטת אותי.