האפלה האחרונה התקשתה להרדם בלילה שעבר,

כאב חד של גודש בלב, שריפה בעצמים ישנים של חיים חדשים.

כשהמילים דואבות בצאתן, אני יודעת שמשהו בי עצוב או רדום או מטושטש,

ויש מן פחד כזה אודות חיי,

ומה שהם אומרים בעצם.

אני כמעט בטוחה שההרים היו גבוהים יותר אתמול,

והשמיים היו צלולים יותר,

אבל עכשיו 

פתאום מהתמונה ניבט רעיון קצת אחר

וברקע נשמעים צלילים רחוקים של

מנגינה לא מוכרת.

יש רוח ופעמונים ואנשים שבאים והולכים,

ואני כמעט בטוחה שאני יודעת איך הכל ייגמר.

ואם משהו נגמר,

האם הוא בכלל היה אמור להתחיל?

ואם משהו נגמר - 

האם זה החל להגמר כבר בהתחלה?

ואם לא, אז איך לעזאזל זה נגמר?

- - 

שאלה פילוסופית.