אחרי שצרחתי את נשמתי ונותרתי ללא קול,

התיישבתי תחת עץ התמר.

הרוחות העדינות ליטפו את פניי, וברקע נשמעו דיבורי ההמון.

זה היה מן רגע כזה שאת

עוצמת את העיניים

ורואה שקט.

מחייכת חרש.

מנידה את הראש

וחושבת על דברים שעושים לך טוב.

אני לא יודעת מי קרא לי

ומה הייתי צריכה לעשות,

אבל אני יודעת שלרגע קסום קטן אחד - 

הייתי מי שברצוני להיות,

הרגשתי מה שברצוני להרגיש,

ולא מצאתי שום סיבה

לקום וללכת.

האוויר שלי חוזר.