תמרוקים, תמרוקים על המדף הארוך מסודרים בשורה.

אני מוחה אותם כמו שמוחים דמעות, כמו שמוחים זיעה.

אני מרגישה את הנשמה שלי כפופה, כמו של גיבן מאיזו עיר, והבלחות של קטעי סיפורת בוהקים במיטתי.

החלומות האחרונים היו צלולים, הרבה פחות קשה לי להכיר בעיקרם. ריח של תמצית לבנדר נישא בכולם. 

הגבינה שנמסה על המחבת שאני, משקפת היטב את פניהם של חיי. 

מתפצפצת לאיטי,

משתגעת לסירוגין,

מתאדה,

מתקררת,

מתפנקת,

מתאחה.

אולי אני הפצע הפתוח שמגרד.

אולי אני צריכה

להבריא.