מנואליטה היא מלחמה של כוכבי לכת.

חוצה כמו מטאור, מנשקת את השמיים, מגרדת ידיים על פומפית העולם ויוצרת הרים של אבק אנושי על הפלנטה.

בלילות היא מתייפחת בתוכה, מכספת את נשמתה אליך. בימים היא מנסה להתרגל לאור הגדול שניבט מבין שלבי התריס. 

יש בה חיים, אבל היא עסוקה בלרצוח אותם. געגועים הם עסקים לילדים, והבחור שלה הוא כבר איש גדול. איך היא יכולה להתפנק בין קינתו לבינתו, כשהוא לא יודע לשמור עליה מהחושך. היא מאבדת נשימה כל שעה עגולה כשגלים של חום מלבים את נשמתה, ואז כורעת אל הרצפה ומייללת חמישים ותשע דקות רצופות. הייסורים הכרוכים בדבקות באל הגדול, לצד האנושיות הבוערת בגופה הקטן - פורסים אותה לנתחי שיגעון.

היא לא יכולה להצטנף כמו גור קטן ולא להשתחוות בפני המלך, כי היא בוגדת. היא הנשמה הקרועה, התלושה, הנרגנת. היא אסופה של טומאת הדם עם הבשר שיירקב, ושנים באש צולפת שתשאיר לה רק שיניים.

לפעמים היא עולה אל הגג, שרה אל הרוח. התקווה מתחדשת והאוקטוברים שלה מתנבאים אליה חרש. היא מכירה בחובה שלה לחיות, בלי חלומות ובכי בעלטה. בלי מונולוגים קורעים של סליחה ותחנון על עצם היותה אישה שחושבת אהבה. בלי לאבד ערך או עיקרון מחד, ובלי להתאבד במלחמה הזאת מאידך.  

השמש זורחת,

הקשת תבוא.