שאיפות עדינות של עשן ושל כלום;

אנילו יושב בחדר העבודה ומ(ת)כלה את (עם) הסגריה השלישית. רגליו שעל השולחן נועדו לעצבן, והן בהחלט עושות את העבודה. הן, והבטלנות האינסופית שלו. הוא לא זוכר מתי הלך לריאיון עבודה בפעם האחרונה או מתי הכניס אגורה אחת שחוקה לבית הזה, אבל בהחלט מוצא לנכון לשבת ימים, בדיוק באותה התנוחה, ולחכות לטלפון. היא מנקה מסביבו, מנקה מסביבו. הוא כמו חומת בטון כבדה שלא ניתן לדרוש ממנה דבר ולא להזיז אותה לשום מקום. היא מתכופפת כדי להרים עוד בדל טיפשי. הוא ממלמל משהו כשהיא צועקת, אבל מאוד קשה לרדת לסוף דעתו. דיבורו לא מובן, וראייתו מסוככת עשן.

מניטה מתלבטת אם לגרד אותו מהנקודה הדביקה שעליה הוא יושב ולזרוק אותו למקלחת - או בעצם להתפשט בעצמה. בעודו ממתין לנס או למוות, מדליק עוד סיגריה ומלכלך את השולחן עוד קצת, היא מנסה להזכר מתי אסף אותה ממקומה הידוע מראש - והפריח בתוכה את השממה. מתי חשב לחלק לה נשיקות במקומות שצריך להזיז את התחת מהכיסא הארור כדי לגלות. מתי קטף לה פרח, מתי השאיר לה שיר. מתי לחש לה באוזן מה מתחשק לו לעשות איתה עכשיו ומיד בלי היסוס. מתי הביט בה במבט חמדן. מתי חייך אליה חיוך שובב ו...

מנופים, מנופים של חברות לא מוסמכות מרימות את השאלות שלה לשמיים. מרימות... וזורקות. ללא ספק, אנילו לא זקוק לשום איבר מיוחד מלבד שתי אצבעות לעוד סיגריה וזוג שפתיים לנשק אותה נשיקות מסרטנות. עם שתי אצבעות וזוג שפתיים מניטה חשבה לעשות דברים אחרים..

אבל הוא מעשן עכשיו את הסרטן השישי,

והיא, ובכן, מרוקנת את המאפרה.