בדרך כלל אני מתרגזת על אנשים כאלה, או מתפקעת מצחוק.

אלו עקיצות קטנות כאלה של גלגלי שיניים דוקרניים שלא מורידים ממני את העיניים. אני מכירה את הבריחה היטב, כמו גם את עצמות האיכפתיות השבורות לעת ערב. אני לא אוכלת אנשים כאלה לארוחת בוקר, אבל גם לא סועדת איתם, ולא מאוד משמעותי עבורי מה עולה בגורלם. יש ימים ארוכים כאלה של דבקות, חיוניות וקשב, אבל היום הזה קצת שונה. לא תמיד הכל מסתדר כמו פאזל חדש.

בפעם הבאה שיהיה לי חשוב, אני משערת שאפסיק לצעוק בתוך אולם חשוך. לא נעים לשמוע את ההד צועק עליך בחזרה.

- - 

עוד מעט חצות והכל ייעלם, אבל תקשיבו למילים.

שאיפות עדינות של עשן ושל כלום;

אנילו יושב בחדר העבודה ומ(ת)כלה את (עם) הסגריה השלישית. רגליו שעל השולחן נועדו לעצבן, והן בהחלט עושות את העבודה. הן, והבטלנות האינסופית שלו. הוא לא זוכר מתי הלך לריאיון עבודה בפעם האחרונה או מתי הכניס אגורה אחת שחוקה לבית הזה, אבל בהחלט מוצא לנכון לשבת ימים, בדיוק באותה התנוחה, ולחכות לטלפון. היא מנקה מסביבו, מנקה מסביבו. הוא כמו חומת בטון כבדה שלא ניתן לדרוש ממנה דבר ולא להזיז אותה לשום מקום. היא מתכופפת כדי להרים עוד בדל טיפשי. הוא ממלמל משהו כשהיא צועקת, אבל מאוד קשה לרדת לסוף דעתו. דיבורו לא מובן, וראייתו מסוככת עשן.

מניטה מתלבטת אם לגרד אותו מהנקודה הדביקה שעליה הוא יושב ולזרוק אותו למקלחת - או בעצם להתפשט בעצמה. בעודו ממתין לנס או למוות, מדליק עוד סיגריה ומלכלך את השולחן עוד קצת, היא מנסה להזכר מתי אסף אותה ממקומה הידוע מראש - והפריח בתוכה את השממה. מתי חשב לחלק לה נשיקות במקומות שצריך להזיז את התחת מהכיסא הארור כדי לגלות. מתי קטף לה פרח, מתי השאיר לה שיר. מתי לחש לה באוזן מה מתחשק לו לעשות איתה עכשיו ומיד בלי היסוס. מתי הביט בה במבט חמדן. מתי חייך אליה חיוך שובב ו...

מנופים, מנופים של חברות לא מוסמכות מרימות את השאלות שלה לשמיים. מרימות... וזורקות. ללא ספק, אנילו לא זקוק לשום איבר מיוחד מלבד שתי אצבעות לעוד סיגריה וזוג שפתיים לנשק אותה נשיקות מסרטנות. עם שתי אצבעות וזוג שפתיים מניטה חשבה לעשות דברים אחרים..

אבל הוא מעשן עכשיו את הסרטן השישי,

והיא, ובכן, מרוקנת את המאפרה. 

הצליל העמום שבוקע כשהיא נוהמת לתוך צנצנות מזכוכית מתמזג עם נהימות הזאבים שקוראים לירח.

אלו לילות ארוכים שנראים כמו נצח מתמשך, והיא נוטפת צמאון סוער. אולי עכשיו הוא יגיע לחטוף אותה מהלקה המדומיינת, ויישק על צווארה שוב ושוב. אולי מחר הוא יגלה אותה מבשלת קדרת מטעמים, ויצמיד אותה אליו לכמה דקות של חיבוקים ודובים. אולי בשבוע הבא הוא ינהג אליה בדחיפות, ישכב איתה על גג ויראה לה כוכבים. אלו לילות ארוכים של תקוות השזורות בתוך זרי געגוע המחכים לשמש שתאיר ללבם. זו כבר שעת הכיסופים שאין לה מספר.

מנואליטה היא מלחמה של כוכבי לכת.

חוצה כמו מטאור, מנשקת את השמיים, מגרדת ידיים על פומפית העולם ויוצרת הרים של אבק אנושי על הפלנטה.

בלילות היא מתייפחת בתוכה, מכספת את נשמתה אליך. בימים היא מנסה להתרגל לאור הגדול שניבט מבין שלבי התריס. 

יש בה חיים, אבל היא עסוקה בלרצוח אותם. געגועים הם עסקים לילדים, והבחור שלה הוא כבר איש גדול. איך היא יכולה להתפנק בין קינתו לבינתו, כשהוא לא יודע לשמור עליה מהחושך. היא מאבדת נשימה כל שעה עגולה כשגלים של חום מלבים את נשמתה, ואז כורעת אל הרצפה ומייללת חמישים ותשע דקות רצופות. הייסורים הכרוכים בדבקות באל הגדול, לצד האנושיות הבוערת בגופה הקטן - פורסים אותה לנתחי שיגעון.

היא לא יכולה להצטנף כמו גור קטן ולא להשתחוות בפני המלך, כי היא בוגדת. היא הנשמה הקרועה, התלושה, הנרגנת. היא אסופה של טומאת הדם עם הבשר שיירקב, ושנים באש צולפת שתשאיר לה רק שיניים.

לפעמים היא עולה אל הגג, שרה אל הרוח. התקווה מתחדשת והאוקטוברים שלה מתנבאים אליה חרש. היא מכירה בחובה שלה לחיות, בלי חלומות ובכי בעלטה. בלי מונולוגים קורעים של סליחה ותחנון על עצם היותה אישה שחושבת אהבה. בלי לאבד ערך או עיקרון מחד, ובלי להתאבד במלחמה הזאת מאידך.  

השמש זורחת,

הקשת תבוא.

תמרוקים, תמרוקים על המדף הארוך מסודרים בשורה.

אני מוחה אותם כמו שמוחים דמעות, כמו שמוחים זיעה.

אני מרגישה את הנשמה שלי כפופה, כמו של גיבן מאיזו עיר, והבלחות של קטעי סיפורת בוהקים במיטתי.

החלומות האחרונים היו צלולים, הרבה פחות קשה לי להכיר בעיקרם. ריח של תמצית לבנדר נישא בכולם. 

הגבינה שנמסה על המחבת שאני, משקפת היטב את פניהם של חיי. 

מתפצפצת לאיטי,

משתגעת לסירוגין,

מתאדה,

מתקררת,

מתפנקת,

מתאחה.

אולי אני הפצע הפתוח שמגרד.

אולי אני צריכה

להבריא.