אני רואה אותך שם בעיני רוחי, יושב בעמדת השמירה הפרוצה עם הנשק בידייך. אני רואה אותך נפרד מהשמש במבטך, מזיל דמעה לנוכחותה שעוזבת. אני רואה את החצץ מגיב לנעלייך הכבדות, את כומתתך נאבקת בזיעת כתפיך. את הצעקה הראשונה והאחרונה של המפקד ואת קולות הירי שמעולם לא רצית לשמוע. אני שומעת את זעקות הנפש, שפעם היו של ילד צוחק והיום מתעקשות להיות של גבר שמעולם לא נועדת להיות. את הדם שחוזר לך בחלומות בכל לילה, ואת הגב שאתה מפנה להם כאשר אתה מסתבב במיטה. את הלחישות של "לא הייתי אמור, זה היה בטעות. איני יודע איך הגעתי לכאן" שכל חברייך לחדר מתעלמים מהן- כי כולם שם כמוך, אבל לא בדיוק. אני רואה את הכאב שלה, שהבחור שמחבק אותה כבר אינו מסמר הערב מהתיכון שהיא יצאה איתו. איך היא לאט לאט מבינה שביום ההוא שידיכם נפרדו בגישת הגיוס היא שלחה אדם אחד, ואילו הבחור שחזר בסופ"ש האחרון של האימון המתקדם היה אדם אחר. איך בכל התעלסות היא מרגישה את הכאב שלך, את הפיצוי שאתה מעניק לעצמך באמצעות גופה- איך זה הופך להיות עבורך ולא עבורכם, איך עיניך מתגלגלות לאחור לאחר מכן וידיך מחפשות אותה עבור חום גופה ולא עבור אהבתה. איך מאדם מלא חיים הבנת שכולנו מספרים בעולם הזה, אם במספר תעודת זהות או במספר אישי בצבא. איך שברגע שסיימנו עם מספרי הבגרויות לא נוכל עוד לצאת מהעולם הזה- בתשלומים, במיסים, בחשבונות. והמספרים שעליהם תקבל את האות ההוא שאיש לא מעז לדבר עליו- על האנשים שדמם על ידיך לא נשטף לעולם, ללא קשר לכמות המקלחות. ל"שליחות" שביצעת עבור גוף שרואה בך רק מספר, לצמצם את מספרי הגוף אחר. אני רואה אותך נאבד ב"צריך" ו"אמור" ו"אפשר" ונהיה אדם מאבן כשנוצרת מאוויר. וכל המים שארעיף עלייך, לא יוכלו להקהות מספיק את חדותך. דבר לא יקהה חוד הנוצר באש הגיהנום.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Orne