בכל פעם שאני רואה אדם מעשן אני נזכרת בלילה ההוא, בו אני וש' מצאנו עצמנו בבגדים קצרים מידי ללילה קר מידי. "הייתי מת עכשיו לסיגריה" אמר לי, ובעוד ידיו נשלחות אל התיק הכבד ידיי כבר אחזו בקופסא שלו, מרחיקות אותה ככל הניתן ממנו. "הן עוזרות לי לחשוב" הוא ניסה לתרץ, מה שהוביל לכך שאשב עליהן בכל כובד משקלי. "איתי אתה יכול לחשוב נקי" אמרתי אז, וחטפתי מידיו גם את המצת.
בכל פעם שאני מרגישה שהשיחה כבדה עליי מידי אני נזכרת בש' ומשוועת לסיגריה, אחת שתסווה את המחוות הכה ברורות שאיני מרגישה במיטבי. שאוכל להעביר אותה בין אצבעותיי ולא את טבעתי מאצבע לאצבע, שאוכל ליצור מסך עשן ממסך בכל פעם שהמבט יקרא עמוק מידי את נשמתי. אני מייחלת לסיגריה שאוכל להתעסק בה בין שפתיי במקום לנשוך אותן, שאוכל לשאוף ממנה שאיפה עמוקה במקום שאיפת אוויר ברגע של חוסר נוחות. "זה עוזר לי לחשוב" אגיד לכל סובבי, ואעסיק את מוחי ביצירת צורות משעשעות מהעשן ולא בנושא עצמו.
בכל פעם שאני מרגישה שלא אוכל להסתדר בעולם בלי סיגריה, אני נזכרת בעצמי יושבת על הפאקט של ש'. אז, בלילה הקר, הוא חייך אליי ואמר ששנינו מצאנו דרכים אחרות. אני מצידי לא הבנתי על מה הוא מדבר, והוא מצידו ביקש סיגריה מהעוברים ושבים. היום אני יודעת שלעולם לא אוכל לבקש סיגריה בחיוך צ'ארמרי כמותו, שהדרך היחידה שלי להתגונן היא לכתוב את המילים ולא להגיד אותן. ש' כבר לא כותב, הוא הולך ומשנה את העולם בנאומים. וגם מצליח. ואני? אני מייחלת לסיגריה. או ליום שבו ילמד אותי, כיצד מבקשים כל כך יפה, בלי שאנשים ירגישו שדבר מה חסר להם.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Orne