Rivendell

במשרד שוחחנו על הזמן ומבנהו, על רצף האירועים בחיים והאם משנה, קורה או מחסיר. דיברנו על כפלים וקרעים במימד, על מטוסים שסתם כך נעלמים בלי להשאיר עקבות. אור השמש נעלמה גם היא לחור שחור אנונימי- וכשהגיע העת היה זה הזמן למרוץ אחר החיים שעוד נותרו. אוויר הערב הקפיא אותי בצאתי מהעבודה, חדר דרך הסריג הדק שעטף אותי. השמש עמעמה באדום כמו גם המנורה שמעל המעלית- כאילו אמרו "הלו, גברת! שכחת דבר מה!".

חמש דקות עברו בתחנת האוטובוס, והנה נפל האסימון בעוד עורי נעטף בחבחבורות ברווז- את הסוודר שכחתי על כיסאי השחור, זה שנמצא מאה מטרים ו-11 קומות ממיקומי הנוכחי. מספר האוטובוס עמעם מרחוק באורו הכתום, אך הרעד בגופי ניצח במאבק הקטן שנהל בראשי עם העצלות. אט אט מצאתי עצמי טסה במסדרונות הבניין בעודי עוטפת עצמי בסוודר האפור. לא הייתי שבה על עקבותי אם לא היה בלתי ניתן לשחזור- הרי סוודרים כה איכותיים ונאים לא יהיה ניתן למצוא בארץ גם עוד מאה שנים. ובכלל- איזוהי העלמה אשר לא תשוב על עקבותיה עבור הסוודר האהוב עליה? הראו לי אותה, וקבלו מליון דולרים.

כאשר המתנתי את מחצית השעה הנוספת עד האוטובוס הבא עורי הודה לי על בחירתי. גם המקום החביב עליי באוטבוס היה פנוי, וכאילו קראלי בשמי לבוא ולהתרווח בו. התיישבתי בכסאי ונשמתי לרווחה, ולאחר כמה מאות מטרים עיני הבחינו באוטובוס מרוסק שפחו מקומט, ובאמבולנסים האוספים נפגעים ברמות אלו ואחרות. נאנחתי בתוכי כאשר לפתע איתרתי את גחונו של האוטובוס, עליו ריצד בקושי המספר הכה מוכר באור הכתום. 

עבור כל סוודר אחר לא הייתי שבה, אני יודעת את זה. הבוקר בכלל תהיתי ביני לבין עצמי איזה מן הסוודרים היפים שברשותי ללבוש. הוא ניצח, כי הוא היה ותמיד יהיה האהוב עליי- זה שיוכל לקמט את מימד הזמן ולהחזיר אותי לרחובותיה הנעימים של פינלנד, מלאי האוויר החופשי. אולי בפעם הבאה שאלבש אותו יזכיר לי יותר מחשיבותו של החופש. אולי בפעם הבאה יזכיר לי את כוחו של מימד הזמן, וחשיבותן של הבחירות הקטנות בחיים.