בוקר יום ראשון. לפקוח עיניים, לייחל שהשעון טעה. לקום מהמיטה בבום אחרת לעולם לא אקום. ישר למקלחת, לשטוף את הכל. להכאיב לשרירים, כי אחרת לא יסכימו לנוע. לצחצח שיניים- פעמיים, כי הטעם המר לא עובר. קרם פנים, דאודורנט. לעמוד שעה מול הארון ולנסות לבחור את הבגדים שהם הכי אני מכל הבגדים שהם הכי מה שהם רוצים שאלבש. להתלבש, להביט במראה, לשנוא את זה. קונסילר. הרבה קונסילר. יותר מידי קונסילר כי השקיות השחורות לא משקרות, גם לא הפצעונים שלא היו לי אפילו לא בגיל ההתבגרות או בצבא. עכשיו כן, עכשיו כן כי אני לא אני. אז למה שלא יהיו? מייקאפ. הרבה ממנו. פודרה שקופה- שלא ימרח וחס וחלילה יחשוף מי אני מתחתיו. פודרה ללחיים. אודם שמתאים לחולצה. על מסקה ויתרתי, כי שיקרתי לעצמי שיש גבול לכל תעלול- אני את הריסים הבלונדיניים שלי משאירה.
אוטובוס אחד, ועוד אחד. לעמוד ולשקר לעצמי שאני לא דופקת לעצמי את הגוף בכל פעם שהנהג דופק ברקס וכולם נופלים זה על זה. שלום לשומר מימין, ולשומר משמאל. כי הבניין יוקרתי, אז חייבים שניים. ללחוץ על קומה 9, להכנס למעלית עם אנשים מקומות 1,2,3,4,5,6,7,8. לצאת אחרונה מהמעלית ולהכנס ראשונה למשרד. להכניס טביעת אצבע, להדליק את האור. הלוגו של החברה מנצנץ בלובן בוהק. להכנס לחדר. להדליק את המחשב ואת שני המסכים- כי אפשר. אנשים מתחילים להגיע, לחייך. לשאול בשלוש שפות איך עבר סוף השבוע, מה שלומם. לקוות שאולי למישהו יהיה איכפת וישאל בחזרה. להתחיל לספר, אבל להקטע באמצע כי הם מזיזים את הראש ומשוחחים עם מישהו בכיר יותר. לא להעלב, כבר התרגלתי. לעבוד קשה, עד הרגע שבו אני מקבלת הודעת טקסט ובו בוודאות יכנס המנכ"ל ויניד בראשו. הוא חושב שאני עצלנית, אני יודעת. אבל אני זו שמדליקה את האור ומכבה אותו בכל יום.
מכונת קפה- לאטה סויה עם קצף. פולים של קפה ג'ו, כדי שלא נרגיש צורך לצאת מהעבודה בכדי לקנות לנו אחד. לשתות לרגע, עד שנכנסים המנהלים. חותכים סלט, כי עודף משקל זה נגד קוד הלבוש. גם הגרביים שלהם, שהם מנסים כל כך להסתיר. שני צנימים, אבוקדו, גמבה חתוכה. לאכול מול המחשב כי אין זמן, כי חייבים להספיק. לחייך, לחייך, לחייך. להנהן כשמדברים על גברים חתיכים, להנהן כשמספרים על קים קרדשיאן. אני מבינה הכל, ברור. שמלת הכלה של ורה וואנג? דה! אה, את טסה לארצות הברית לקנות גם? איזה מדהים לך. אוזניות. קצת אלססט, או פורקופיין. להתנתק ולהרגיש אני לרגע. מוסיקה משתלטת לי על הרגע ואני מגלה ששמו ברמקולים עוד קצת לנה דל ריי. לצאת לשירותים, לרצות לשטוף את הפנים אבל אי אפשר- זה יוריד את האיפור. לדמיין שאני בוכה. לנשום עמוק. לצאת עם תחושה חצי מוקלת.
להמשיך לעבוד, להמשיך לעבוד. כשאין עבודה- לעשות כאילו יש. להתקשר לחו"ל, ולארץ אחרת. לספור את המיילים לקראת הצהריים ולגלות שכתבתי 247 והיד עוד נטויה. לחזור הביתה, העשירי לחודש. נכנסה המשכורת, כמה נחמד. להעביר שני שליש לחסכון, עוד אלפייה להורים. שיהיה, כי קשה להם. לשקר לעצמי שרק עבור זה אני עושה את זה, רק עבור הבריחה מהם, הסיוע ויצירת החיים האחרים. להכנס לבלוג, לנסות להוציא מילים. כל מה שיוצא הוא תו בודד של מוח מרוקן ומלא בהבל. לבכות באמת, למרות ששרירי הפנים כואבים. כבר הדבקתי אותם לחיוך תמידי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Orne