אלפי מילים חולפות בראשי בשעה האחרונה, אלפי שיחות וציטוטים שמתחברים לתמונה אחת כמו פאזל שרק חיכה שאצליח להרכיב אותו. מרגיש כאילו לקחתי סם מפקס, או אולי כאילו זכיתי להארה קטנה. ומתוך כל הגיבוב והערבוביה, בעוד ידי קוצצות שום ועגבניות כי אין פעולה מפקסת רגשות יותר מבישול פרט לכתיבה- אני שומעת את קולות האנשים שבהם זכיתי בשנים האחרונות. וכל הקולות הופכים להם לגוף אחד, לקארמה אחת- לכיוון אחד. והכיוון הוא ברור כפי שלא היה מעולם.
"את תתורי ברחבי העולם, תתני לרגלייך להשחק וליבלות להתפוצץ. את תברחי, את תצרחי, את תתחמקי. אבל בסוף אינקה, בסוף את תביני את מה שאני אומר לך מהצעד הראשון שצעדת לתוך הקליניקה שלי- עד שלא תמצאי את אלוהים, אלוהים כפי שאת בוחרת לראות אותו- את לעולם לא תהיי מאושרת. וכל כיוון שתבחרי וכל בחירה שתעשי תראה לך פשרה שחוקה כפי שנראו לך כל בחירותייך עד עכשיו. כי מלאת השראה ככל שתוכלי להיות עבור אחרים, עובדת מצטיינת, תלמידה מבריקה, חברה אוהבת- לעולם לא תראי טובה בפני עצמך, עד אשר לא תלמדי את המהות הטהורה והכה פשוטה של אמונה. אמונה במשהו גדול יותר, לא במשהו מכווין כמו אלוהים שבוחר גורלות מתוך חפיסת קלפים. את יודעת על מה אני מדבר, אינקה?" אמר מר מטפל. "לא, עדיין לא" אמרתי לו. "לא נורא, את קרובה", הוא השיב.
והיום אני מבינה.
-
ביום הנורא ההוא בו עליתי על רכבת, הירח המלא חייך אליי. הוא ניחם אותי ואת גופי השבור, עד שמרוב כאב בחרתי לשנוא אותו. "תביטי על הירח, מה את רואה?" הוא שאל אותי לפני מספר חודשים כשפסעתי אל מפתן הקליניקה שלו, "אני רואה בדידות" אמרתי לו. "אני רואה גוף בודד שמואר רק מאורו של השמש, שחוטף את כל המטאורים והמכות עבור גדוף גדול יותר, כדור הארץ. אני רואה גוש אפר שהפך למושא תחינותיהם של אלפי אנשים מבלי שיבינו עליו דבר ולו חצי דבר. אני רואה רחמים". הוא הביט בי בעיניו המלומדות, ולאחר מספר רגעים פלט "חבל". "חבל? ומה אתה רואה?" שאלתי, "אני רואה גוף שמטיל אור גם כשהאור הגדול הולך. אני רואה אור אחר, אולי אחד לא מובן, אבל מרוב שלא היה מובן הוא הפך למושא תחינתם של מאות לבבות שבורים. אני רואה תקווה, ויופי"- "אז אולי אתה באמת תהיה מטפל טוב יותר ממה שאי פעם אוכל להיות" קטעתי אותו. וסובבתי אליו את גבי בעודי דומעת וגרוני כואב מצעקת הבדידות.
-
"אין לך עם מישהו אחר לשוחח על זה?" אמרתי לאחד מידידי הטובים לפני מספר חודשים. "יש לי, יש לי. אבל היא לא מחוברת" הוא אמר לי, "אני משתגע, אני חייב להוציא את זה" הוא אמר, ואני לקחתי נשימה עמוקה. מאז הערב בו בחרתי לשנוא את הירח עשיתי בחירה מודעת שלא לדבר על הנושאים הללו. כל רגע שבו רק הוזכר נושא קרוב לווה אצלי בהתקף חרדה מתמשך. אבל משהו בו, באדם הקרוב הזה (שבוודאי יקרא את הפוסט הזה בקרוב, אז דע ששינית את חיי באותו היום ושכולי מלאת אהבה. ואגב, אני מודה לך על כך שלימדת אותי שלהגיד "אני אוהבת אותך" אפשרי גם לאדם שאינו בן הזוג. שהמשפט הזה לא שמור רק לאהבה רומנטית כי אהבה שונה מאדם לאדם, ולכן משמעותו משתנה מאדם לאדם) גרם לי להסיר את כל מחסומי הריאליזציה. "טוב, ספר לי" כתבתי לו. נשמתי מהאף, נשפתי מהפה בזמן כפול כמו במדיטציה. "אני חזקה מספיק כדי לשמוע".
-
"את יודעת, חשבתי על זה" הוא אמר לי לפני כמה ימים, "כמה זמן אחרי ש...זה קרה, הכרת את הבחור שלך?", "חודשיים אחרי הכרנו, אבל לקח לנו חצי שנה. לא האמנתי שאני אי פעם עם גבר אחרי זה, שאני אוכל שגבר יחבק אותי. שיגע בי. הם נראו לי מטונפים כולם, ברוטאלים כולם. לא הייתה לי בהם עוד אמונה". "אז אולי זו הקארמה בעצם, שבחרה להביא לך אותו? להחזיר לך את האמונה באדם?" הוא אמר. אני חייכתי באמצע יום מטורף בעבודה ואמרתי, "אולי, אולי באמת".
-
"למה את חייבת להיות עם ידידים כל הזמן? למה את חייבת להקיף את עצמך בגברים? מה רע בחברתן של נשים?" היא שאלה אותי בפעם המליון. ספק אם ציפתה לתשובה. "אני חייבת את חברתם של הגברים בכדי להוכיח לי שאין בהם רע יותר. לא כי הם פשוטים יותר כמו שהאמנתי בעבר, לא כי הם רוצים באמת להפתר ולא לחיות מסובך. אני חייבת לעצמי את חברתם של הגברים בכדי לדעת שניתן להרגיש בטוחה בחברתם, שלא כל הלבבות רקובים. שאלימות ורוע הם עניין של בחירה. בכל פעם שאני זוכה לגבר מדהים בחיי אני מחיה בתוכי עוד איזה תא שמת בלילה ההוא, ובלילות האחרים. אני מחזירה לעצמי את האמונה באדם, את האמונה בחיים".
היא לא הבינה על מה אני מדברת, כולי תקווה שלא תבין לעולם. קירות רבים יהיו לעד ביני לבינה למרות שעוד לא נוצרו זוג לבבות מחוברים כמו שלנו. וההבדל הכה קריטי, הוא שאני נרקבתי והיא לא. היא מלאת אמונה, כך היא חונכה. ועדיין, אין בה אהבה לאדם.
-
כולם במבצע, כולם במבצע. גם אלו שכבר לא חיילים גויסו למילואים. אני דואגת לכל כך הרבה אהובים יקרים, אך לא יכולה להכיל את הדאגה. משימה עצומה בעבודה מכבידה על ליבי כבר שבוע, ואין סביבי איש. והנה ברגע אחד נשלחת אליי תמונת ציטוט קטן, מסומן בורוד:
"אדם מביט אל המקום שאליו הוא הולך ואל המקום שבו הוא כרגע- ואינו מצליח להבין את עצמו; אך בהביטו לאחור אל המקום שבו נמצא קודם- מתחילה תבנית להצטייר אל מול עיניו. ואז, אם ממשיך הוא בהתקדמותו לאורה של תבנית זו, עשוי הוא להגיע למשהו"
לא מצליחה להוציא את המילים מהראש, לא מצליחה.
בום.
השמיים נופלים.
רציתי לתאר לו באותו הלילה את השמיים הנופלים באלפי מילים, אך זה לא היה הזמן. אולי זה התיאור ואולי זו התודה על כל כך הרבה דברים.
"אולי את לא נשברת, אולי את רק מתפוררת וחוזרת לעצמך בחזרה" אמרת לי בלילה ההוא. כמה שאתה צדקת, כמה שצדקת.
-
"חשבתי שאת והם לא תסתדרו" אמר האהוב אחרי ערב בו הכרתי עוד כמה חברים. "כן, גם אני חשבתי. אבל לקחתי אותו לשיחת עומק והוא דווקא הראה קווי מחשבה בוגרים, אחרים. מתחת לכל מעטה הערסיות שלו יש בו מן הערך ויש בו מן העומק. אני מחבבת אותו על זה".
הוא צחק.
"אני יודע מה השתנה" הוא אמר לי וחיבק אותי, "את פשוט חזרת לאהוב אנשים".
-
"את נראית שונה היום" הוא אמר לי בפגישתינו האחרונה. "אולי כי הכל השתנה" אמרתי וחייכתי. "מצאת את מה שחיפשת?" הוא שאל, "לא, עוד לא" עניתי. "אבל נזכרתי במשהו שאמרת לי בעבר, שהאדם שנכנס אלייך לחדר לפני ארבע שנים והאדם שנכנס אליך לפני חצי שנה הוא לא אותו האדם. שאינקה אחת מתה, ואחת רק החלה את החיים. ושזה בסדר להרגיש כמו תינוקת, כי רק התחלתי אותם". הוא חייך, וגם אני.
"אני חושב שאת יודעת ורק מפחדת להגיד" הוא גיחך.
"אהבה?" אמרתי בחשש, ונזכרתי במשפט שהיה רקום ותלוי בביתי לפני כמה שנים, "אלוהים הוא אהבה".
האלוהים שלי הוא אהבה.
לא עוד פחד, לא עוד שנאה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Orne