סינדרלה הפרטית שלי תמיד הייתה מוזרה. קומתה קטנה, ונראית אף יותר עקב גבה מכופף. אפה מזכיר במעט אף מכשפה, שיערה מדובלל וידיה נמצאות במעין שילוב נאומי תמידי. סינדרלה הייתה דחויה מאז ומעולם, מוזרותה נבעה בעיקר מחכמתה הרבה, אך לא ניתן היה להתעלם ממראה הלא מושך. לרוב, היא נתפסה כאדם מתנשא ועוקצני, על אף שניחנה בלב זהב שברירי והברקות שרק חיכו לאדם שישמע אותן. "היא לעולם לא תמצא אף אחד" אמרו כל חברותיי, שאף הן ניחנו בלב מוזהב, מאחורי גבה. ליבי נצבט תמידית כאשר ריכלו עליה, ולעיתים...לעיתים חטאתי בכך גם אני.
סינדלה הפרטית שלי תמיד הייתה מוזרה. בזמן שכולם היו משקרים- היא הייתה רק עצמה. ובכל בוקר כאשר פתחו כל הבנות את צנצנות חומרי האיפור, פתחה היא את ליבה. ובכוח בלתי נלאה של התמדה ואמונה, לא סגרה אף פתח לאף אדם והמשיכה בדרכה. עד אשר, הגיע אחד, ביישן וצמא. ולפתע ראה מול עיניו מעיין נובע של ידע בלתי נדלה, מוגש בחיוך. היא רק חיכתה לו, הוא ידע. ידיה כבר היו בתנוחת הנאום המפורסמת. ושפתיה, הקצת מוזרות, נעו ללא הפסקה. כששתה ממנה ידע שלעולם לא ירצה ללגום ממעיין אחר שוב, והיא ידעה שלעולם לא תמצא אוזניים אחרות שיאדימו מאהבה בתגובה לדבריה.
סינדרלה הפרטית שלי תמיד הייתה מוזרה. בזמן שכל הסינדלות האחרות התעסקו בצבעים, היא שברה את המראה. היא והנסיך מסתובבים ערב ערב בגבעות הנדירות של מישור החוף, זוכים למבטים תוהים על השילוב המוזר של אביר תכול עיניים ובהיר שיער עם מכשפונת קטנה ועקומה. ערב ערב, כשמגיעים הם למזרקה, נשקפות להם דמויות היפה והיפה. ומסביב- הרבה חיות, שמביטות בקנאה ובחוסר הבנה. ומאושר להם.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Orne