בוא,
נעשה את זה קצר.
נשב ונדבר על הכל ועל שום דבר.
נשב וננסה להכיל את הכלום שהוא בעצם הכל שהוא בעצם...אני.
בוא,
רצית לדבר עליי. בוא נדבר.
בוא נדבר על האין והריק, על ההד המהדהד של הצעקה שמפלחת אותי ואת השקט.
את הספירות, את השקילות, את המדידות. מפלחת את הכל היא בדממת על כזו,
שאומרת יותר מידי.
בוא,
בוא נדבר כמו שרצית, בוא.
אולי תוכל להכיל פעם אחת בחייך את הבדידות הזו, בין כל האנשים.
את ההבטחות שהיו רק מילים, את החלומות שנגדעו כמו דמיון של ילד במעמקי החיים.
בוא,
בוא נסתחרר.
נסתחרר במעגלים עד שלא נדע אם התחלנו באותה נקודה שבה ניפול מחוסר שיווי משקל.
והכל באותו המישור, מישור ההבל, שבו אני ואתה רק כלי משחק בידיים של משהו גדול, קטן או לא מוגדר יותר.
בוא,
בוא נמשיך להתעסק בעתיד שכולו מוחשי, חומרי, מקובל. נמשיך לחלום על הגשמת חלומות של אחרים,
על החיוכים המרוצים, על ההנהונים המדושנים.
ועל השתיקה, השתיקה המיוחלת כל כך, הרצויה כל כך- שמסמלת את יציאתינו מאיזור ה"מדרדרים את עצמם, הפושטקים".
בוא,
בוא נרגיע את כולם. נדלג על שביל האבנים הצהובות אל עבר הקוסם חסר כוחות הקסם.
בוא נשכח בכלל מי היינו, מה היינו- איך התאהבנו בדמות שהגבולות היו לה רק מעקה ולא משענת.
פעם,
כשהיינו ילדים,
החלקנו בצחוק מתגלגל על כל מעקה שרק מצאנו.
עברנו שלבים וקומות בלי פחד באצטדיון המדהים הזה שנקרא החיים.
ידענו, שהכל שלנו.
שעבור זה נוצרנו.
והכל היה
שקט.
מהסיבות הנכונות.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Orne