Rivendell

העולם עגול, וכך גם שולחן הפוקר. אנשים יושבים במעגל, שומרים בזכרון או קרוב ללב את הקלפים שבהם זכו במזל, בהינף יד מעוותת, ברמאות הדילר או באמצעות עזרה חיצונית. אני יושבת בשולחן ומביטה בכולם מנסים לשמור על פני הפוקר חזקים וקרים אל מול הסערות. העולם מסתובב, השעון יוצא מגדרו, הלבבות נשרפים והזיעה הקרה של הפחד מהקרב ובא מראה את אותותיה על כולם. אבל הם, הם יושבים בקור רוח ומעמידים פנים שהקלפים הם כעולמינו. שרק באמצעותם יקבע הגורל, שרק הם העולם כולו והחיים עצמם.

השולחן ירוק ועגול, הכדור עגול וכחול. לובן העננים עוטף אותו במסתורין וכך גם עשן הגיריות שמערפל את חושי כל יושבי החדר. והדילר, הדילר הפחדן מרגיש אמיץ יותר מכל היושבים גם יחד. יותר מהמכורים לסיכון, מהמכורים לתקווה, מהמכורים לעשן, לאבדון. ויותר ממני, המכורה להבנת המשחק. המכורה למיפוי הפנים, מיפוי העוויתות שמראות על כשלון קרב ובא. על סיכון קרב ובא. על הצלחה קרבה ובאה. 

אני מנסה להלחם בקלפים שניתנו לי, להלחם במסגרת, להלחם במשחק. מנסה לשכנע את עצמי שככל שאלמד יותר את טעויותיהם ודרכיהם של אחרים אצליח להמנע מהבורות הללו בעצמי, להמנע מהחורים השחורים. אך יותר מהכל, מנסה לשכנע את עצמי שהמשחק מעולם לא היה אצלי בקלפים. 

שהקלפים שלי, הם רק פיסות נייר. וכל ההולכים לקוראות בקלפים, כל הרמאים וכל השקרנים- מקצרים את דרכם לאבדון. קיבלו שקרים בעטיפות סוכריה מרשרשות.

אני מניחה את הקלפים על פינת השולחן ומסתובבת, מחכה לצעקות המחאה הרמות ולהפיכת השולחנות. אך הדממה מנתצת את צלעותיי וגולגלתי במכאובה. עיניהם של כולם שקועות במשחק. ואני, רועדת טרם פתיחת דלת היציאה.