Rivendell

דפיקה נשמעה על דלת ביתו של ועד הבית. "תמרה" אמר הדייר, "בואי, הכנסי. את רוצה משהו לשתות?"

"לא, תודה חמודי. באתי..." "כן, אני יודע למה באת" הוא קטע אותה, "את יודעת שבכל חודש הדיירים משלמים רק חמישים שקלים. זו שכונה קשה, אין לאנשים הרבה כסף, אי אפשר לבקש יותר".

"אבל, פרחים" היא אמרה לו עם דמעות בעיניה, "עוד פרחים לגינה. כמעט וסיימתי, יניב. כמעט סיימתי. אני רק רוצה עוד קצת פרחים לקצה המזרחי".

"אני מבין, תמרה" הוא אמר ולקח את ידה המקומטת בידו, "אם היה כסף, הייתי נותן לעוד פרחים. אבל צריך לזפת מחדש את הגג, לשלם למנקה, ובכלל- לחסוף קצת כסף, לכל מקרה. אולי לשיפוץ של המקלט, הוא כולו מתפורר. את יודעת, גם את השתמשת בו במבצע האחרון".

היא הביטה בו בעיניים זקנות ועצובות, לחצה בעדינות את ידו, "אתם, הצעירים, אתם לא יודעים להעריך יותר פרחים. אתם יוצרים פרחים משטרות, או יוצרים פרחים במוח מנוזלים חריפים או סיגריות ריחניות. מתי בפעם האחרונה נכנסתם לגינה? מתי בפעם האחרונה עדרתם אדמה, שתלתם שתיל, צפיתם בזרע הולך ונהיה ניצן וגדל לשיח פרחוני?"- "את צודקת תמרה, את צודקת" הוא ניסה להסות אותה, אך היא קטעה אותו בקול הולך ומתגבר "אתם לא יודעים להשקיע, אתם. אתם לא יודעים לעבוד מההתחלה ועד הסוף. ויותר מהכל, אתם לא יודעים לנוח על זרי הדפנה שאתם בעצמכם שתלתם. תסתמו את החורים בגג, ממילא הבניין ישלח לחידוש עוד עשר שנים. אבל פרחים, מהחלון, עם הקפה של הבוקר- את זה לא תקבלו בבניין של צעירים".

היא הפנתה את גבה, וטיפסה במעלה המדרגות אל הקומה הרביעית, מתנשפת.

מחר, מחר אולי לא תצליח לרדת את ארבע הקומות שוב- אל הגינה. 

אבל יהיה מי שיטפל בה גם אם לא תהיה בין החיים.