Rivendell

בפינת הכביש המהיר ישנה דרך עפר, היא מובילה למצבות הישנות, אלו שלצידן תמצאו את כל הנשמות האבודות. בעוד רגע יעצור רכב ישן לצידן, יאסוף בדממה, וילך. 

הן יסעו לעבר סיפור חדש שיצרו, ישאירו את הזהות המדממת שלהם מאחור ויצרו קווי מתאר חדשים למה שהם מכנים עצמם.

כשהרכב יעלם מהאופק, כשהכביש יהפוך לפס קטן איי שם, תווצר משום מקום עוד מציבה בפינת הדרך.

איש לעולם לא יבחין בשם הישן, איש לעולם לא יעצור באמצע האוטוסטרדה של חייו בכדי לנוח בדרך העפר. איש לעולם לא יביט הצידה לעבר הזכרונות, או לעבר האזהרות שנחטו בדם על המצבות הקרות משיש. הם יכלו לכתוב שם, מאחוריהם, זעקות גדולות. אולי אף תחנונים, בכדי להציל את הבאים אחריהם.

לעיתים הם יוכלו להביט באכזבה מפינות העולם הבא, להתייאש ולשאול עצמם מדוע איש לא הקשיב. מדוע איש לא עצר, וקרא. אין צורך להפנים, לא מייד. אך המילים יכלו להכנס לאיזו מגירה קטנה שנפתחת רק בחושך, שניה לפני שנכנסים לעולם החלומות. ואולי שם תוכל לטפטף לאיזור ההחלטות המודעות. 

אם יש משהו אחד שהם למדו, הוא שבזמן הריצה האינסופית הזו של החיים- צריך להתרכז בנשימות. כמו במרתון, לא לחשוב על כמה נשאר. רק לשאוף, ולנשוף. עד הנשימה הבאה- רק לרגע הזה. אחרת לא ישאר דבר.

בפינת הכביש המהיר ישנה דרך עפר. בהסתעפות תוכלו למצוא בכל רגע נתון- נשמה אבודה. יושבת, מסתכלת על האנשים דוהרים באוטוסטרדה של החיים באינסוף נתיבים שמובילים לאותו הכיוון. יש פקקים, הם לא מבינים למה. אבל היא יודעת, שבסופו של דבר, כל הדרכים מובילות לכיסא עליו היא יושבת.