Rivendell

יש לי אזעקות עולות ויורדות באוזניים, שמות שמורידים אבנים מהלב, שמות שגורמים לו לפרפר-וזיעה. כאילו הקיץ לא זז מכאן, והחורף מאחר.

אני רואה טיפות ומדמיינת רסיסים, רואה פרחים ומדמיינת זרים, רואה פרידות ומדמיינת מוות, רואה חופש ומדמיינת כליאה.

פוסט טראומה מעולם לא היה רק לאנשים בשדה הקרב. להשאר האדם מאחור מקביל מבחינתי לאחת משיטות העינויים העתיקות ביותר- לוקחים אדם, ומוציאים אותו להורג. בהתחלה יום אחרי יום, הוא רועד בכל פעם. לא שולט על סוגרים. ממרר בבכי. וכשזה נהיה שעה אחרי שעה, הוא כבר אדיש. לא מאמין. קיבל על עצמו את המוות. אחרי כל הודעה חיכיתי לשם ורעדתי, ואחרי שנהייתה הודעה כל דקה, אחרי שכבר היה המבצע השלישי שבו השתתפו אנשים קרובים לליבי, כבר לא רעדתי. קיבלתי על עצמי את המוות. היו לי צוואות מוכנות לכולם, בראש. הספדים. דברים שרציתי לומר, שירים שרציתי לכתוב. טקסטים להורים, סודות לספר לאנשים שלא היו זוכים לדעת אותם בלעדיי. והיו לי תוכניות, תוכניות עליי. על המוות שלי מפגיעה ישירה, על מה שיבוא אחריו. על איחוד, על מבטים מבויישים, על שבירת הפחד. על מסורת, על הנצחה בצורות מבורכות- בתקווה שהם מכירים אותי כמו שאני אותם. על שירים וסיפורים תלויים על קירות עם משחקי ניחושים על מי נכתבו. על הטעויות, ועליי מחייכת מתוך תאים שהשתלבו במחזור הדם של עץ.

אני חיה עכשיו, וגם הם. חיים-לא-חיים עם פחד אינסופי ממוות, מהפעם הבאה. עם ידיעה שבפעם הבאה שיצלצל הטלפון ייתכן ויופיע להם על המסך "קצינת קישור לא לענות", וחמש דקות לאחר מכן תופיע לי מילה אחת על המסך- "מילואים". ועולמי יחרב, בדיוק כמו שלהם. אולי יותר. כי בכל דקה שעוברת, מוציאים אותי להורג. ובכל פעם אגיד לתליין בדיוק את אותו המשפט, אליו אתכוון בכל פעם מחדש- "קח אותי במקומם".