כשאני עוזבת, כשאני עוזבת אני לא רוצה שאף אחד ידע. אני כולי רוח סערה, הוריקנים מפרקים אותי מבפנים, אבל מבחוץ- אני יוצאת בדממת אלחוט, בצעדים חרישיים בכדי לא להעיר את הדרקונים שניסיתי להלחם בהם ונכשלתי....ועוזבת. לרוב, אני לא מביטה לאחור. אני צורבת בתוכי את כל הפסיעות האחרונות, הנשימות האחרונות, הצלילים האחרונים- ועולה על האוטובוס הראשון מבלי לחשוב לרגע. אני משאירה פירורים של עצמי מאחור ובדרך עד אליי, רק למקרה שמישהו יתחרט. והדם שזולג מנפשי בוהק, ומאדים ככל שאיש לא טורח ללכת בעקבותיו.
מחר, מחר אני אעזוב. עזיבה מתוכננת, מחושבת- כזו שנעשתה פנים אל פנים ותעשה מול עשרות פנים מחדש. מחר אסור יהיה לי לדמם, לדמוע, להשבר. ומחר אני אביט לאחור, פעם אחת. אני אצרוב במוחי את הבניינים הגבוהים, את ריחו של הכסף, את המילים המורכבות שנועדו לתאר סיטואציה פשוטה, את התהליכים שנוצרו בכדי להשאיר עוד ועוד אנשים כבולים בעבודה. אני אשנן את החלונות האפורים, את המזגנים הכבויים ומעלי האבק, את בתי הקפה השחוקים ואת תקתוק העקבים במסדרונות. אנצור, בכדי להגיד "לעולם לא עוד. לעולם".
ולא לשוב אף פעם.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Orne